ניוזלטר אפריל 18 | מפוטנציאל למציאות

בסופ"ש הזה העברתי פיילוט לסדנה החדשה שלי אל מול כמה מהאנשים שאני אוהבת. 
ביומיים האלה גיליתי כמה ידע אגרתי בשנים האלה, כמה דברים חקרתי עד שקיבלתי תמונה אחת גדולה ונפלאה.

אני לא אוהבת חוקים, אני לא אוהבת שמגבילים אותי. אני יודעת שיכולתי לקבל את כל התשובות האלה דרך היהדות, אושו, קבלה, ימימה או סיינטולוגיה. יש המון "תורות" מגובשות שנותנות מענה רחב לשאלות הקיומיות. 
אבל אני לא אוהבת שמגבילים אותי.

אני אוהבת ללקט מידע. אני אוהבת לבטל אותו רק כדי להוכיח לעצמי אם הוא נכון או לא. אני אוהבת לשלב גישות, למצוא את הסתירות ולפצח בתוכי מענה.
אני אוהבת לצלול לתוך עולמות שונים ולייצר בתוכי סינטזה.

לבולוציה הייתה קונספט. 
לפחות שלוש פעמים אמרתי בחודשים האלה ליועצת העסקית שלי: איך אני יכולה לבנות מיתוג שלם על קונספט שעוד לא פגש את המציאות?
אבל היא ידעה, טוב בדיוק כמוני, שהדבר הזה הוא אני. שזה מה שאני עושה כמעט מהיום שנולדתי.

להנגיש את זה? קל. 
זה מה שאני עושה בקליניקה. זה מה שאני עושה ללא הרף כי אלה הדברים שמציתים לי את הנפש בתשוקה.

כבר שמתם 💗 ?

כבר שמתם 💗  ?

לבולוציה - הבייבי החדש שלי :)

עם כל השינויים המגניבים שאני עוברת בשנה הזו, גם המיתוג שלי השתנה.

איך לא ישתנה? נולד לו משהו חדש לחלוטין, והוא לגמרי הדרך הלב שלי.

בעשור האחרון (יותר מדוייק בעצם מגיל 15) הוצאתי הון לא קטן על האבולוציה האישית שלי. 

התחלתי בספרים של לואיז היי וריקה זראי, 

סדנאות של ניסים אמון, ומדיטציות

המשכתי דרך ארוכה בעולם הרפואה הסינית, צ'י קונג תנועתי ורוחני, טיפולי מגע שיאצו, טווינה, תאילנדי... 

דרך תטא הילינג הנפלא ששינה את חיי, 

חניכה פראנית, וספרים משני תודעה כמו ארבע ההסכמות, לאהוב את מה שיש ושיטת האו'פונופונו המופלאה. 

מעל 20 שנה שאני חוקרת, אוספת שיטות, עוטפת את עצמי באנשים יוצאי דופן, ובעיקר לומדת להתאהב בחיים המעניינים האלה כאן בכדור.

אני פוגשת מורים שאני מתמוגגת ללכת איתם דרך, אני מוצאת עוד ועוד מענה לכאבים האנושיים הפרטיים שלי.

אבולוציה רגשית

זה כמו להתבונן בקשת יפהפייה בשמים, ולראות איך צבע אחד זולג וזולג ועוטף ומסתיר את כל השאר. 

רגשות הם כאלה. זולגים, משתלטים, מבקשים את תשומת ליבינו. פעם כשרגש היה משתלט, הייתי טובעת בתוכו. מזדהה עימו כליל, הולכת לאבדון ולא מוצאת את הדרך חזרה. 

אחרי אבולוציה רגשית קטנה מוצאת את עצמי מתבוננת ברגש תופס נוכחות, אבל אני מזהה את כל שאר צבעי הרגשות מפנים לו מקום ביראת כבוד, ממתינים שנסיים את הריקוד שלנו יחד, בידיעה שיתפנה להם שוב מקום במהרה לחגוג את החיים.

החלק המדהים באמת, זה שהכתם הזה, הוא משהו שמתחולל לגמרי בתוכנו, ועם זאת, הוא נראה ומורגש למרחוק. 

אנחנו קוראים זה את זה אינטואיטיבית, מבלי להבין בכלל. 

אנחנו מרגישים זה את זה. גם הפוקר-פייסים המוכשרים ביותר, כשמכירים אותם ניתן לזהות את העננות שעוברים בהם. אבל בכנות, למה זה טוב ההסתרה הזו? 

כולנו יצורים מרגישים. 

כמה טיפולים צריך?

היא שואלת אותי: "מה, עוד פעם ללכת לטיפול? כמה כסף כבר אפשר להוציא על זה?! נמאס לי!"

עניתי לה: "אני מבינה אותך. גם לי נמאס מהנושא שאני חופרת בו כבר כמעט עשור. אבל לא יהיה לי שקט עד שאסיים איתו. וגם לך לא. זו הלמידה הגדולה. זה שיעור משנה חיים. זה ה-דבר שבוער בקרבך, ויש לזה מיליון סיבות טובות, גם אם לא נבין אפילו סיבה אחת."

עוד טיפול, ועוד שיטה, ועוד הבטחה, ועוד מטפלת.

האתגרים הגדולים הם מורכבים, והם כאלה בכדי שנחקור ונטפל בהם עד תום.

אני מאמינה שזה שיעורי חיים, כאלה שהם חלק מהמתנה שיש לנו להביא לעולם.

ככל שאנחנו נכשלים בזה יותר פעמים, העושר שלנו רב יותר.

ללא ספק, זה מעצבן, וזה שובר את הנפש, אבל תחשבו על סיפורי המוטיבציה הכי גדולים שיש. הם באים עם תשוקה בלתי נדלית, ורצף מרשים של כישלונות. 

איך לבחור שיטת טיפול?

היא התיעצה איתי: "מה עדיף לי דיקור או טיפול אנרגטי?"

עניתי לה: "טיפול רגשי! עשית אין ספור טיפולי גוף, תודעה, אנרגיה. פליז, תתני לרגש שלך חופש!"

יש איזה קטע בעולם שאני מטיילת בו, של אנשים שעושים התפתחות אישית ורוחנית מ-ט-ו-ר-פ-ת. אבל מה...קצת מתעלמים מהרבדים האחרים של הקיום שלנו (גוף, רגש, תודעה, אנרגיה)...

אפשר להשפיע על הגוף דרך עבודה אנרגטית, תודעתית, רגשית או פיסית. 

כולם יעבדו. 

כל אחד אולי בקצב שונה. 

ואני לגמרי בעד כל סוגי הטיפול. 

אבל זה בדיוק העניין. 

אני בעד *כל* סוגי הטיפול!

בכל שלב יש דרך אחרת ללכת בה. לשים עליה את תשומת הלב. 

אפשר להישאר רק באספקט רוחני, אבל זה אומר שאחד האספקטים האחרים שזקוק לתשומת ליבינו, ימשיך לקרוא בעוד ועד דרכים יצירתיות, עד שנבין שיש דרך נוספת ללכת בה. 

מתי לבוא לטיפול?

היא שאלה אותי: "אז, לבוא לטיפול?"

עניתי לה: "לא יודעת. רק את יודעת מתי זה מבעבע לך בבטן. מלהקשיב לך נראה לי שעוד לא. זה נשמע כמו אדוות של מה שעשינו. עוד לא התגלה הרובד הבא."

מכירים את ההבטחה שלי לפתור "נושא" בטיפול אחד?! אני לגמרי עומדת מאחורי המילה של עצמי. 

העבודה הזו עם תת המודע מאפשרת חקירה לנקודה בעבר שגרמה לאיזה משבר ושינוי ב"אני" שלנו. 

העזרה של משפחת הנשמה של המטופלת, מביאה אותנו באופן אפילו יותר מדוייק לנקודת ההתחלה, למקור, לשורש. 

ריפוי כזה ממוקד מביא לריפוי במציאות העכשווית בכל כך הרבה רבדים ומקומות. 

הריפוי מגיע לאשכול שלם של דברים שנלמדו כתוצאה מחוויית ילדות שיכולה להיות גדולה או קטנה, או אפילו אי הבנה של ילד.

אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?

אחד התרגילים המרפאים שיצא לי לעבוד איתם, זה להתבונן בדברים שמתפקששים. החוויות האלה שהורסות לנו את היום, מכניסות לנו ערמות של סטרס self-inflicted, אלה שהמציאות מתפוצצת לנו בפנים, ואנחנו חושבות: אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי? 

ברירת המחדל שלנו היא לאגור סטרס, להתפוצץ מעצבים ואז להישאר עם תסכול. אתם יכולים לדמיין איך האנרגיה הזו גועשת בתוך הגוף? איך המקום זרימת אנרגיה מרוממת כמו אחרי שיעור יוגה, מדיטציה או סקס, רובינו מרגישים כמו אחרי חיבור למקור חשמל בקטע רע.

המשפט הזה שכולנו אומרים בוורסיה כזו או אחרת: "אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?" בד"כ הולכת לאיבוד אחרי חצי שעה או חצי יום או במקרה הגרוע חצי חיים.

השאלה הזו נאמרת באופן שמצפה לתשובה אבל לא באמת מאמין שיש דרך לתשובה להגיע. ופה הטעות. התשובה מהדהדת סביבנו כל הזמן, בעיקר בשביל ללמד אותנו, בעיקר בשביל שלא יקרה לנו שוב כזה. השאלה היא עד כמה אנחנו טורחים לחדד את החושים שלנו בכדי להצליח לחבר בין התשובה לבין השאלה.

אבולוציה אישית {ניוזלטר ינואר 2018}

אבולוציה, היא המילה שמלווה אותי תקופה ארוכה. אני מרגישה באבולוציה בלתי נגמרת מאז 2010. אני רואה את הסובבים אותי עוברים אבולוציה (התפתחות אישית מואצת!), את כדוה"א, את עולם התקשורת, את הילדים, את עולם המיניות, את עולם הרוחניות - ובעצם, מה לא?
(טוב, יש אנשים שבוחרים לא לעבור אבולוציה בעליל. וזו זכותם. אבל זה פחות מרתק אותי.)

ואחרי טיפוס מאסיבי בעולם הרוח, אני שמה לב שיש שינוי נוסף: מעבר לארצי, לחומרי, לתכל'ס. חיבור לעשייה ארצית מקורקעת בשילוב עם הרוחני. כמוני, גם המון מהקולגות שלי עברו דרך לא פשוטה בשנים האחרונות עם הבנות מרחיקות לכת לגבי יצירת מציאות, ומציאות רחוקה שנות אור מהפוטנציאל שלה. הפער הזה בין פוטנציאל למציאות הטריף לי את המוח, אבל הפך להיות מחקר מרתק!

2017 הביאה איתה מעבר מרגש למעשי, לארצי. חברה אהובה הגדירה לי את זה יפה היום באוזן: כאילו כולנו עשינו ריסטארט. כיבוי והפעלה מחדש. אחרי המון-המון עדכוני גירסה.

2018 מביאה איתה תחושה של שקט, יציבות, אי-מאמץ. כאילו חלקי הפאזל סוף כל סוף נופלים למקומם.

הגשמת משאלות לב

החיים בעולם הזה באמת מופלאים, ורובינו עסוקות כל כך ביומיום, שאנחנו לא שמות לב עד כמה יכול להיות כאן כייף, מעניין, קליל ואפשרי.

רובינו חוות עומס של קשיים, עומס של חובות, עומס של מחשבות וחישובים, עומס של לבדות.

כדי להינות מכל הטוב שיש לחיים האלה להציע לנו, אנחנו צריכות להרגיש טוב עם החיים שלנו.

• אם קיבלנו בחירות לא נכונות לאורך הדרך
• אם ויתרנו מידי על הרצונות שלנו
• אם אנחנו לא מרגישות *באמת* ראויות ל 

יש מעט מאוד סיכוי שאנחנו על דרך הלב, או במילים אחרות: במקום הנכון בזמן הנכון.

מיזוג

אני רואה את זה קורה בכל כך הרבה מישורים. את היין והיאנג מתרככים, מתחילים לשחרר הגדרה ולהתערבל בעדינות, ליצור מנעד מעודן של מעבר בין לבין. זליגה. Fade to gray

אנשי רוח מרגישים את הנתק מהמציאות, בוחרים בדרכים כלכליות יותר, רווחיות יותר, עוסקים בחומר: אדמה, בית, כסף, נדל"ן.

אנשי חומר מחפשים את אשר ביקשה נפשם, חוקרים פנימה, מה היה שם לאורך השנים ואיך למצוא את המשמעות של המציאות ושל הקיום. 

אנחנו מכילים בתוכנו עולם ומלואו. אנרגיות נשיות וגבריות, מגיעים לקצה של איכות אחת ומגלים את האיכות השניה, מתחברים אליה, נלחמים, מרפאים עד שיש שקט. נחת. שלווה. אפשר לנוח מהמאבק האם אני כאן או שם, ופשוט להיות שניהם יחד. הכול ולא כלום. נטולי הגדרה. 

תיקשור ככלי טיפולי

וזה למה אני כועסת על תיקשורים למיניהם, וכששאולים אותי אם אני מתקשרת, התשובה שלי כאורך הגלות!

התפקיד בחיים שלי של תיקשור, הוא לא למטרת מסירת מידע, הוא לא למטרת גילוי העתיד, הוא לא למטרת מציאת פיתרון לדילמה.
התיקשור בקליניקה שלי נועד אך ורק לקדם טיפול, לכוון אותי כמטפלת למקום שזקוק כרגע לריפוי המשמעותי ביותר.

וכל כמה זמן מגיעה אלי "פצועת תיקשור" שאמרו לה משהו וזה נתקע לה בחיים ויוצר יותר הפרעה ממה שהיה אלמלא היתה זוכה בפיסת המידע הבלתי חיונית הזו. מידע לא רלוונטי, לא ברור, שרק מוסיף אשמה ובושה, או פחד, או תיסכול - עדיף שלא יאמר כלל!

פוסט-טראומה

כל חוויה שגורמת לכיווץ ולסטייה מרצון הלב, כל חוויה שסוגרת לנו פוטנציאלים ומצמצמת לנו אפשרויות, כל חוויה שאנחנו זוכרים לא משנה כמה שנים עברו וכמה מטופש זה מרגיש.
לפני שהיתי מטפלת התייחסתי לטראומה כאל חוויה קיצונית, מזעזעת. מאז, אני רואה כל כך הרבה סיפורי חיים שחוויות קטנות הן שיצרו זעזוע גדול. אז מה, זה לא נחשב? ברור שכן.
טראומה שוברת את קו הזמן ויוצרת קו זמן חלופי. אנחנו עוברים מלחיות את החיים שנועדנו לחיות, וחיים מציאות מקבילה פחות הולמת את מי שאנחנו ומה שאנחנו רוצים להיות בחיים האלה.

וכן, יש אין סוף מציאויות שאנחנו יכולים לחיות, ויש בכל רגע נתון אין ספור פוטנציאלים פתוחים עבורנו, ואין סוף בחירות שאנחנו יכולים לקבל כדי לסגור מיליון מהם ולפתוח עוד מיליון פוטנציאלים חדשים.

ביחד זוגי

שבוע מלא בטיפולים של אנשים שמחפשים זוגיות. ובתוך זה אני עם הדיאלוג הפנימי שלי בנושא. מה יש בזוגיות שמעורר כמיהה כל כך עוצמתית, תחושה גורלית של משהו שאמור לקרות בזמן מסויים? אני זוכרת איך בגיל ההתבגרות ממש הטריד אותי איך אדע כשזה זה. אלוהימ יודעת כמה שירים כתבתי על זה בתקופה ההיא... ובשנים האלה בקליניקה, כשאני עוזרת לעוד ועוד אנשים לפנות משקעים מהלב, לנקות קארמות ונדרים מתקופות חיים לא רלוונטיות, לרפא כאבים שנגרמו מלמידה בתוך מערכות יחסים מורכבות. אתמול שמעתי את עצמי אומרת משהו כמו: אנחנו חווים את המציאות בחושים ובתחושות שלנו. הלמידה שלנו אמורה להביא אותנו לשלב הבא בשלים יותר, חכמים יותר. במקום זאת אנחנו מגיעים לשלב הבא כואבים יותר, סגורים ופצועים יותר.

השילוש המקודש: תודעה-רגשות-גוף

קיבלתי הצעה מהממת, מלאה בJOY, הגשמה עצמית, כייף, והזדמנות להגיע למקומות שלא הרשתי לעצמי לחלום עליהם.

ואז הגיעה ההפתעה.

נבהלתי. המחשבות שלי הסבירו לי את כל הסיבות למה לא כדאי לי ואיך זה יהיה לרעתי. בתגובה, הרגשות שלי עשו צלילת ראש מטה, והגוף שלי התכווץ, בעיקר בלב, בנשימה.

רצון הלב הרצון של הנשמה

אני רוצה שתבואו אלי לטיפול, כי מגיע לכם לחוות את החיים האלה באופן שבו הנשמה שלכם מתחננת אליכם לחיות. 

שימו לב היום, רק היום, כמה פעמים בא לכם לעשות משהו ואתם מבטלים את זה באופן מיידי, ע"י מחשבה אחת בלבד. זה כמו לשים את הילד האהוב והנפלא שלכם בגן שבו הגננת מבטלת באוטומט כל רצון שלו אך ורך למען טובת המערכת. ואין לו הרבה מה לעשות אל מול בעלת הסמכות שאחראית עליו. המחשבות וקול ההיגיון שולטים הרבה שנים ברצון הלב, הרצון הנשמתי. 

לפעמים זה מרגיש מופרך לגמרי לעשות את מה שאנחנו רוצים, את מה שהלב מבקש, אבל בד"כ זה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות בכדי לחיות את החיים שנועדו לנו. הגיע הזמן לצאת מהגולם ולהפוך לפרפר!

אומץ, שמחה ורצון הלב - מאחלת לכם אותם, לשנה נפלאה של בחירות חדשות {ניוזלטר דצמ' 2017}

הי אהובות יקרות,

החודשים האחרונים של 2017 הביאו שינויים עצומים.

דרוש אומץ אדיר ללכת שבי אחרי משאלות הלב והרצון הנשמתי, ולהסכים להיפרד מחלקים מהותיים בהגדרת הזהות הישנה שלנו.

בחודש האחרון עשיתי כמה צעדים שהרעידו לי את הבייציות והביאו אושר לליבי ;)

צעד ראשון היה הגשמת משאלת הלב העתיקה שלי, שישבה במגירה המון שנים. היא נזנחה שם בעלבון כי היה לה מבנה דימיוני גרנדיוזי. ברגע שהסכמתי ללכת בדרך צעד-צעד, כך היא הפכה להיות מציאותית, ישימה, ומהנה, כך שאני די טופחת לעצמי על המצח, וחושבת איזה אהבלה הייתי עם כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי ללמה זה לא אפשרי עבורי בחיים האלה.

זה כל כך אפשרי שזה דבילי!

מגנוט מתחיל עכשיו

כל כמה זמן אני מתבוננת במציאות שלי ושואלת את עצמי: האם זה המקום שאני רוצה להיות בו? האם אני שמחה בבחירות שלי? האם אני מרגישה בנתיב הלב שלי?

המציאות שלנו ברגע זה היא תוצר של האמונות, המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו. ככל שאנחנו נאמנים לרצון הלב, ופועלים בהתאם, כך שאנחנו חווים את המציאות כ"להיות במקום הנכון בזמן הנכון". המציאות מרגישה מדוייקת ותואמת לרצון.

כשהתיאום הזה לא בא לידי ביטוי במציאות, אנחנו בסוג של "עיוורון שיפוטי" כלפי המציאות כפי שהיא עכשיו, כשבעצם The best things in life are free. שמחה, אהבה, חיבוק, הכלה, נתינה וכו', הם לגמרי במציאות שלנו כל הזמן.

אז מצד אחד חוסר התיאום בין הרצון למציאות זה סימן שיש עוד מה לעשות כדי להמשיך ולשפר ולדייק. להיות אמיצה מספיק כדי להיות נאמנה לרצון הלב.

7 דרכים לתמוך בתדר הלב

לפני כמה ימים צללתי רגשית. הרגשתי שכל מה שאני עושה נתקע באיזה קיר נעלם. האשמתי את מרקורי שבטח שוב בנסיגה, ובשערים האנרגטיים שכל הזמן נפתחים ומשפיעים מידי על אנשים כמוני.

לפעמים אנחנו צריכים קביים, לתחזק שמחה, קלות, אהבה. הנה כמה מעולים שאני משתמשת בהם כשהכל נהיה לי דחוס ואפרורי...

1.    מתיחות.
תנועה מכל סוג, תהיה טובה לשחרור הורמונים שמעלים מצב רוח.
תנועה טובה של הדם וחמצן תמיד יהיו תומכים ל"שמירה על תדר גבוה".
מתיחות מביאות איתן איכות של גמישות. גמישות בגוף מעודדת גם גמישות מחשבתית, והפתרונות מגיעים כשיש להם לאן לחדור.

2.    שתייה.
כשאנחנו מיובשים, הגוף שלנו דחוס, הדם שלנו סמיך, האנרגייה שלנו נמוכה.
שתיית כמות מספקת של מים היא קריטית לגוף, אבל היא חשובה גם לנפש.
שימי לב להקפיד על 2 ליטר מים ביום (אפשר גם תה צמחים).
קפאין מכל סוג (קפה, תה, שוקולד) מוציא מים מהגוף.

מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה?

זאת אולי ה-שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו, ומתחמקים ממנה כמו "ניו" במטריקס. אני מאמינה עד עמקי נשמתי שמשאלות הלב שלנו נועדו לגשמה, ושכשאנחנו נאמנים להם, כל המציאות מתגייסת לתמוך בדרך.
אבל השאלה הזו היא בראשיתית, היא חייבת להיות שם, בדרך שלנו. כי כל מה שמסתתר מאחוריה הם הסיבות ל"למה זה לא קורה כבר עכשיו?".
אם היה לי האומץ או חסר הלב לשאול מטופלת פוריות: מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה? אני חושבת שאני יודעת מה תהיה התשובה שלה.

להרפות ולנוח בעשייה

ככה הוא כתב: "כאשר אתה מבין שהמציאות יכולה להיווצר רק בזכות אהבתך, אתה מתחיל להבין שאינך יכול ליצור מציאות עם תודעתך".

ואני מסכימה איתו, עם כל מילה. התודעה שלי מסכימה איתו. ואיכשהו המילים האלה לא הצליחו לחלחל מעבר לראש שלי. אפילו הלב שלי מסכימה איתו. אבל משהו בי מתנגד נחרצות. מסרב לנוח.

תקופה ארוכה הייתי מבולבלת. למדתי המון כלים ליצירת מציאות וכולם היו קשורים לשינוי של התודעה, המחשבות, תת המודע. למדתי לדמיין, לתקשר, לעבוד עם עולמות עליונים להגשמה. אבל זה היה מנותק מהמציאות. וזה דרש ה-מ-ו-ן עבודה, עשייה ותחזוקה.

ואז למדתי להרפות, לשחרר, לתת אמון. והרפתי, שיחררתי ונתתי אמון. וכלום לא קרה. כי הפסקתי לתחזק ולקחת אחריות. כבר לא הייתי נוכחת ברצון שלי, אלא קרה שגם הוא נעלם לו אי שם בעולם האתרי.