אני *שונאת* שאומרים "סבבה" כשברור שלא סבבה בעליל!!!

סבבה זאת מילה סבבה, והיא מאוד כייפית לשימוש יומיומי. אני אוהבת מצבי סבבה. זה לגמרי...אמ...סבבה.

אבל, אני שומעת כל הזמן את המילה הזו בסיטואציות הלא נכונות. כשהלב צועק: כואב לי, הגוף רק רוצה להתגלגל לכדור מתחת לפוך, והפה איכשהו מוציא את המילה הכל-כך מזלזל, מבטלת, מפרידה בין ראש ללב.

כשלא סבבה, פליז! עזבו את המילה הזו.

אל תשקרו לעצמכם, אתם יוצרים בלבול פנימי שיבעט לכם בישבן מתישהו בעתיד בצורת מחלה או כאב.

אל תשקרו לאחרים, כי הלב שלכם לא יקבל את הפתרון הראוי לו, אלא תמשיכו להתבשל עם הדרעק-הלא-סבבה בתוככם כמו טשולנט.

לדבר במילים את רצון הלב, זה קריטי לאורח חיים בריא, למערכות יחסים נעימות.

וזה ממש לא צריך להיות מאבק, או דראמה גדולה.

אלא ביטוי נקי של רצון הלב. 

כשהראש והלב ברוגז - מי אוכל אותה? מדריך לתקשורת רגשית...

חברים שלי נפרדו. הם היו מהזוגות האלה שנוצץ להם בעיניים, ורוטט להם בלב.

מסוג הדברים שעושים לי רוטט בלב עם תקווה לעצמי. ככה שמצאתי את עצמי במשבר קטן כשהקשבתי ללב הכואב שלה בוכה, ולראש המגונן שלה יוצא למלחמה.

זוגיות זה הארד-קור. זה להצהיר לעולם: אני מוכנה להתמודד עכשיו לא רק עם השיט של החיים שלי עצמי, אלא גם עם של עוד מישהו. אני מוכנה לפתוח את הלב הרגיש והקסום שלי, כי אני מרגישה מוגנת מספיק בידיים שלו, אל מול הלב שלו.

כולנו פצועי מלחמת רגשות. מגיל ילדות אנחנו נפצעים ללא הרף, ומחפשים אסטרטגיות הגנה אלימות למיניהן. ככה האגו נולד. להפריד, לנתק, לבתר. ובדיוק בגלל זה, אגו לא יכול להיות חלק מהפתרון לזוגיות מוצלחת.

כל מערכת יחסים דורשת עבודת תקשורת מקרבת. טקסטים נקיים, מהלב, ללא פילטרים של הראש. והקשבה נקייה, ללא פילטרים מהראש, עם הסכמה להכיל כאב של מישהו אחר, פשוט כי נגענו לו בעצב חשוף. אנחנו לעולם לא מגיעים נקיים למערכת יחסים. תמיד יש שם ברקע עוד המוני סיפורים. אנחנו אנושיים. 

להמיס רגש

הבטחתי לעצמי להתמודד היום עם אחד הדברים שהכי קשים לי כבעלת עסק, והרגשתי איך הגוף שלי פתאום נהיה עייף. חשבתי, לא נורא, אני אנוח איזה חצי שעה ואז אתחיל. אבל תכלס, ידעתי שזה לא יקרה.

אז אמרתי לעצמי, לא נורא, בואי תתחילי, תעשי צעדים, זו הדרך הכי טובה להתגבר על מה שמפחיד אותנו. לעשות פעולות במציאות. ואז המחשבות שלי סיפרו לי שאני עצובה. שלא כדאי לי כי זה יצא עקום.

אח"כ ברחתי לשחק עם הטלפון כי בדיוק נכנסה הודעה.
אח"כ כבר קיפלתי בגדים והכנסתי כלים למדיח, כי אם כבר יש לי מוטיבציה לזה, חבל לפספס.
אח"כ קרו עוד כמה דברים.

כל מיני דברים רק לא זה.

היא קוראת לי.
הילדה הקטנה שבתוכי.

המשימה הזו גדולה עליה, והיא מביאה אותי למצב קיפאון.

לא טוב.

ניוזלטר מרץ 18 | להתחדש איתי ב"לבולוציה!"

אנחנו מנקים את הבית, והאבק מגיע כדי להזכיר לנו: Life is messy!

נכון, החיים מלאים בהפתעות, ויש מגוון דרכים להגיב להפתעות האלה.

ככל שאנחנו מתפתחים כאנשים, אנחנו מבינים את המציאות, את העולם, את היקום, את המשחק פה יותר טוב, וקל לנו להכיל את המציאות על שלל האפשרויות שהיא מביאה.

השבוע שאלתי בפייסבוק, מהם חיים ראויים? 

מי הם האנשים שהבינו את החיים?

התשובה שגיבשתי תוך כדי דיאלוג עם שלל המגיבים, הוא כזה:

ככל שאנחנו עוברים התפתחות אישית, ככה יש לנו כלים להתמודד.

ההתפתחות *חייבת* להיות בכל ארבעת העולמות שמרכיבים אותנו כשלם, 

מאחר וכל איזור שאיננו מטופח הוא בהכרח איזור מוזנח, 

והוא מכיל תדר נמוך שמשפיע על כל השלם. 

גוף הרגש הוא לא ג'אנקיאדה!

מי שעוברת אבולוציה לתדרים של הלב והנפש, מוצאת את עצמה קשובה ונאמנה יותר לרצונות שלה עצמה. זה לא בא על חשבון אף אחד אחר, להפך, זה הופך אותנו למעיין נובע של אהבה, שמאפשר להעניק הרבה יותר מעצמינו לעולם. הגוף הרגשי שלנו יכול להיות מגנט יפהפה לרצונות הלב, או להיות ג'אנקיאדה, מחסן מטונף של כל מה שלא הצלחנו לעכל מהמציאות וטרם פינינו זמן לפנות מהדרך. לא נראה לי שזה ממגנט דברים הולמים לחיים שאנחנו ראויים לחיות. אפשר לחיות חיים שלמים של למלא ולרוקן את המחסן, וזה מעייף באותה המידה של אגירה אינסופית. או שאפשר לעבור אבולוציה. ללמוד איך להפסיק לאגור, לשנות פרספקטיבה, לייצר שינוי משמעותי בתפיסת המציאות, לייצר תשתיות בריאות של אהבה. העולם הרגשי שלנו מורכב משני סוגי קולות:

ניוזלטר פבר' 2018

לפני עשרה ימים התחלתי תהליך ליווי לעסק שלי. כפי שאתן יודעות עברתי מסע מופלא בשנה האחרונה עם משאלות הלב שלי, והסכמתי לשחרר בחירות ישנות שנבעו מהראש ולא מהלב. עכשיו כשהלב שלי מוביל את הדרך, החלטות חדשות מתקבלות, והזהות העסקית שלי משתנה. בחרתי לקחת לי מלווה לדרך, והלב שלי מאושר ללכת את הדרך הזו יד ביד. בפגישה שלנו הגדרנו את כל מה שאני רוצה להציע לכם, ושוב, ניפינו עוד קצת את מה שבלב שלי מבקש לשחרר.

עשרה ימים שלמים הרגשתי שאני בתהליך עיבוד של המידע, הסכמה לשחרר ולדייק את מה שהעלנו בפגישה. הרגשתי את זה כמו בצק בתהליך לישה איטי. עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. וכל הזמן הזה בין הרגע לקחנו את החומרים הבסיסים להכנת העוגה המטפורית שלי, עד לרגע שאני אתן בו ביס יאמי, אני עוברת איתו את כל שלבי האפייה.

ותוך כדי לישה של הסיטואציה, אני מנסה להבין מה במתכון הזה לא עובד לי. הכנתי אין ספור עוגות בחיי, וברור לי שזו חייבת להיות שונה. אחרת. לא מסוגלת לאכול יותר את העוגות שהכנתי עד כה. לא טעים לי יותר.

אבולוציה רגשית

זה כמו להתבונן בקשת יפהפייה בשמים, ולראות איך צבע אחד זולג וזולג ועוטף ומסתיר את כל השאר. 

רגשות הם כאלה. זולגים, משתלטים, מבקשים את תשומת ליבינו. פעם כשרגש היה משתלט, הייתי טובעת בתוכו. מזדהה עימו כליל, הולכת לאבדון ולא מוצאת את הדרך חזרה. 

אחרי אבולוציה רגשית קטנה מוצאת את עצמי מתבוננת ברגש תופס נוכחות, אבל אני מזהה את כל שאר צבעי הרגשות מפנים לו מקום ביראת כבוד, ממתינים שנסיים את הריקוד שלנו יחד, בידיעה שיתפנה להם שוב מקום במהרה לחגוג את החיים.

החלק המדהים באמת, זה שהכתם הזה, הוא משהו שמתחולל לגמרי בתוכנו, ועם זאת, הוא נראה ומורגש למרחוק. 

אנחנו קוראים זה את זה אינטואיטיבית, מבלי להבין בכלל. 

אנחנו מרגישים זה את זה. גם הפוקר-פייסים המוכשרים ביותר, כשמכירים אותם ניתן לזהות את העננות שעוברים בהם. אבל בכנות, למה זה טוב ההסתרה הזו? 

כולנו יצורים מרגישים.