אפס חרטות!

חזרנו הביתה והיא הייתה עוד בדמעות. כל הנסיעה הסברתי לה למה חוויה כזו היא חשובה אפילו שהיא כרגע כואבת. היא בחרה ללכת בדרך הלב שלה, והמציאות דואגת להפגיש אותנו עם שלל אפשרויות. בלעדיהם היה פה משעמם, ובזכותם אנחנו עוברים כל הזמן אבולוציה אישית. אנחנו הרי יכולים להיות כל-כך הרבה יותר!

את האירוע הזה או כל אירוע היא יכולה לתייק בתוך נבכי נפשה (וכתוצאה מזה גם בגוף) כחוויה קשה, דרמטית, מלאת חרטה, אשמה, בושה, כעס, עלבון. חוויות כאלה בד"כ סוגרות לנו את נתיב רצון הלב, ומלמדות אותנו לוותר, להתפשר, ללכת על בטוח, להאמין שזה לא בשבילנו. היא הייתה בדרך לשם, עד שהפגשתי אותה עם האפשרות השניה.

האפשרות השניה היא לאהוב את עצמה על שהלכה בדרך. זה דרש אומץ, אמון, אהבה ואפילו גדולה להתמודד עם האפשרות של אכזבה. מתוך החוויה יש המון מה ללמוד לפעם הבאה. לא רק מה לא, אלא בעיקר מה כן. איזו גישה בריאה אפשר לאמץ כדי לעבור את זה בפעם הבאה בעוד יותר טוב.

ניוזלטר פבר' 2018

לפני עשרה ימים התחלתי תהליך ליווי לעסק שלי. כפי שאתן יודעות עברתי מסע מופלא בשנה האחרונה עם משאלות הלב שלי, והסכמתי לשחרר בחירות ישנות שנבעו מהראש ולא מהלב. עכשיו כשהלב שלי מוביל את הדרך, החלטות חדשות מתקבלות, והזהות העסקית שלי משתנה. בחרתי לקחת לי מלווה לדרך, והלב שלי מאושר ללכת את הדרך הזו יד ביד. בפגישה שלנו הגדרנו את כל מה שאני רוצה להציע לכם, ושוב, ניפינו עוד קצת את מה שבלב שלי מבקש לשחרר.

עשרה ימים שלמים הרגשתי שאני בתהליך עיבוד של המידע, הסכמה לשחרר ולדייק את מה שהעלנו בפגישה. הרגשתי את זה כמו בצק בתהליך לישה איטי. עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. וכל הזמן הזה בין הרגע לקחנו את החומרים הבסיסים להכנת העוגה המטפורית שלי, עד לרגע שאני אתן בו ביס יאמי, אני עוברת איתו את כל שלבי האפייה.

ותוך כדי לישה של הסיטואציה, אני מנסה להבין מה במתכון הזה לא עובד לי. הכנתי אין ספור עוגות בחיי, וברור לי שזו חייבת להיות שונה. אחרת. לא מסוגלת לאכול יותר את העוגות שהכנתי עד כה. לא טעים לי יותר.

אבולוציה לדרך הלב

ככל שאנחנו צועדים בדרך, אנחנו נהיים משוכללים יותר, מוצלחים יותר, קל לנו יותר.

כולנו נולדים עם כשרון גולמי, וככל שנבחר לצעוד בדרך הזו, ככה נשייף את אותו היהלום המהמם שהוא "אני".

הבעיה מתחילה ונגמרת באותם החלקים שזקוקים לאישור מבחוץ ויוצרים דיאלוג הפנימי אכזרי ובלתי נדלה. אותו הדיאלוג שמסרב להכיר בגדולה המולדת שלנו.

לפעמים הדיאלוג כל כך אכזרי שהוא מסרב להכיר בכשרון הגולמי, ובטח שלא מרשה לנו ללכת בנתיבי הלב, שהם הדרך שבה הנשמה רוצה ללכת, שלשמה הגיעה לכאן, לחוות חיים.

הצורך באישור מבחוץ, זה כמו לנסות למלא בור ללא תחתית. זה לא הולך לקרות, וזה הולך להיות סיזיפי ומעייף לאורך כל הדרך והניסיונות.

עכשיו תראו כמה פשטות ויופי גלומים במציאות שלנו, כשאנחנו מסכימים לעבור אבולוציה עצמית ולבחור ללכת בדרכי הלב ולמלא את הבור מבפנים החוצה: 

רצון הלב הרצון של הנשמה

אני רוצה שתבואו אלי לטיפול, כי מגיע לכם לחוות את החיים האלה באופן שבו הנשמה שלכם מתחננת אליכם לחיות. 

שימו לב היום, רק היום, כמה פעמים בא לכם לעשות משהו ואתם מבטלים את זה באופן מיידי, ע"י מחשבה אחת בלבד. זה כמו לשים את הילד האהוב והנפלא שלכם בגן שבו הגננת מבטלת באוטומט כל רצון שלו אך ורך למען טובת המערכת. ואין לו הרבה מה לעשות אל מול בעלת הסמכות שאחראית עליו. המחשבות וקול ההיגיון שולטים הרבה שנים ברצון הלב, הרצון הנשמתי. 

לפעמים זה מרגיש מופרך לגמרי לעשות את מה שאנחנו רוצים, את מה שהלב מבקש, אבל בד"כ זה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות בכדי לחיות את החיים שנועדו לנו. הגיע הזמן לצאת מהגולם ולהפוך לפרפר!

7 דרכים לתמוך בתדר הלב

לפני כמה ימים צללתי רגשית. הרגשתי שכל מה שאני עושה נתקע באיזה קיר נעלם. האשמתי את מרקורי שבטח שוב בנסיגה, ובשערים האנרגטיים שכל הזמן נפתחים ומשפיעים מידי על אנשים כמוני.

לפעמים אנחנו צריכים קביים, לתחזק שמחה, קלות, אהבה. הנה כמה מעולים שאני משתמשת בהם כשהכל נהיה לי דחוס ואפרורי...

1.    מתיחות.
תנועה מכל סוג, תהיה טובה לשחרור הורמונים שמעלים מצב רוח.
תנועה טובה של הדם וחמצן תמיד יהיו תומכים ל"שמירה על תדר גבוה".
מתיחות מביאות איתן איכות של גמישות. גמישות בגוף מעודדת גם גמישות מחשבתית, והפתרונות מגיעים כשיש להם לאן לחדור.

2.    שתייה.
כשאנחנו מיובשים, הגוף שלנו דחוס, הדם שלנו סמיך, האנרגייה שלנו נמוכה.
שתיית כמות מספקת של מים היא קריטית לגוף, אבל היא חשובה גם לנפש.
שימי לב להקפיד על 2 ליטר מים ביום (אפשר גם תה צמחים).
קפאין מכל סוג (קפה, תה, שוקולד) מוציא מים מהגוף.

הסיפור האישי שלי | יעוד, הגשמה ודרך הלב

חשבתי שאני ביעוד שלי. שנים חשבתי. אבל ההרגשה הייתה אחרת. זה היה לי כל-כך מוזר שהלב אומר אחרת כשאני ב-ט-ו-ח-ה שבחרתי נכון, אז עשיתי את הדבר היחיד שידעתי אז לעשות. להזיז את התחושה הצידה.

הפכתי עולמות לגרום לזה להצליח.
אבל בעיקר עייפתי את עצמי, הרגשתי נכשלת, התאמצתי המון, וזה היה מתסכל. במיוחד בגלל שהיתי ב-ט-ו-ח-ה שאני ביעוד שלי.

לקבל "לא" ולגדול משם

אני חושבת על כל הפעמים שאזרתי אומץ והצעתי את עצמי, וסרבו לי. הפחד מהדחייה כל כך משתק, שלקבל אותה גם במחשבות וגם בפועל, יכול להיות כאב לב לא קטן. זה כמובן בהנחה שהצלחתי להתגבר על הפחד.

אם אני סוקרת אחורה את כל עשרות הפעמים שזרקתי את עצמי למים ונדחיתי, או שמרחו אותי באיזה תשובה עקומה, או שפשוט לא חזרו אליי, זה מפתיע שעדיין יש לי האומץ להמשיך לנסות: בנים שהתחלתי בנים בגיל ההתבגרות, ראיונות עבודה, ניסיונות לייצר שיתופי פעולה, גברים שהתחלתי איתם בהיותי גרושה, רופאים שניסיתי לעבוד איתם, ועוד ועוד

שני דברים למדתי מכל ה"לא"ים שקיבלתי:

1. מי אני. אני אמיצה, אני יזמית, אני לא מוותרת, אני מאמינה בעצמי, אני יודעת שיש לי משהו מדהים להציע לעולם.
אם הייתי עונה על שאלון לפני עשור, אף אחד מהתכונות האלה לא היה עולה בדעתי. הייתי שנות אור משם.

2. דיוק, הכוונה, ושמחה. דרך הלב.

היום, ממרום התהליך ההתפתחותי שלי, אני מודה מכל הלב לכל לא שקיבלתי. כל לא שקיבלתי ממישהו היה מסר חד משמעי: "את לא בכיוון. תחזרי ללב שלך ותבדקי. להגיע לפה הייתה בחירה לוגית, הגיונית, בחירה מעצה טובה שקיבלת ממישהו שאוהב אותך, בחירה מתוך חוסר, לא מתוך אהבה"

לרובינו אין מודל הורי מאפשר. כזה שנותן לנו להיות עצמינו וסומך עלינו שסך הכישורים שלנו יביאו לנו הצלחה בחיים. בתור הורה, אני חשה את אי הנעימות כשהבת שלי מתנהגת באופן הטבעי לה שהוא חורג מהנורמה החברתית. איפה עובר הגבול בין להיות אאוט-סידר, שונה, ומנודה לבין להיות מיוחד, אותנטי, ועדיין מקובל? איך אני בתור הורה יכולה לכוון אותה להיות בהרמוניה עם הנורמות החברתיות, מבלי להרוס את הייחודיות הקסומה שלה? לא יודעת לומר.

המון מהתכונות שבי שהדאיגו מאוד את ההורים שלי, הן תכונות שהיום אני מרשה לעצמי לחזור אליהן, ויותר מזה, אני חוגגת אותם. ככל שאני מרשה לעצמי להיות האינדוודואל שתמיד הייתי, החיים שלי נהיים קלים ונעימים יותר. יש יותר תחושת שייכות, נתינה, זרימה.

כשהייתי עסוקה בלהיות מה שצריך להיות, הבחירות שלי הובילו אותי למקומות בהם נדחיתי. היום אני מאושרת שנדחיתי. כי היום אני חווה כמה ברכה יש במקומות שחוגגים אותי עם כל מה שאני מביאה.

כשאני בודקת כל בחירה מול הלב שלי, אני נשארת מדוייקת. לגמרי על השביל שלי. המצפן שלי מכוון. כשהבחירה היא מהלב, החיים מרגישים כמו משחק, ההצלחה היא בלתי נמנעת. זה כמעט מעצבן להבין פתאום כמה נאבקתי לפני כן וכמה פשוט זה כשהרצון, הלב, והבחירות נמצאות בסנכרון.

כל יום אני שואלת את הלב שלי: אז, לב אהוב שלי, מה עושים היום?

להרשמה לקבלת מסרים בנושא הגשמת משאלות לב לחצי כאן

להתיעצות ולקביעת פגישה: נטלי 052-4474-181