ניוזלטר מרץ 18 | להתחדש איתי ב"לבולוציה!"

אנחנו מנקים את הבית, והאבק מגיע כדי להזכיר לנו: Life is messy!

נכון, החיים מלאים בהפתעות, ויש מגוון דרכים להגיב להפתעות האלה.

ככל שאנחנו מתפתחים כאנשים, אנחנו מבינים את המציאות, את העולם, את היקום, את המשחק פה יותר טוב, וקל לנו להכיל את המציאות על שלל האפשרויות שהיא מביאה.

השבוע שאלתי בפייסבוק, מהם חיים ראויים? 

מי הם האנשים שהבינו את החיים?

התשובה שגיבשתי תוך כדי דיאלוג עם שלל המגיבים, הוא כזה:

ככל שאנחנו עוברים התפתחות אישית, ככה יש לנו כלים להתמודד.

ההתפתחות *חייבת* להיות בכל ארבעת העולמות שמרכיבים אותנו כשלם, 

מאחר וכל איזור שאיננו מטופח הוא בהכרח איזור מוזנח, 

והוא מכיל תדר נמוך שמשפיע על כל השלם. 

אבולוציה לדרך הלב

ככל שאנחנו צועדים בדרך, אנחנו נהיים משוכללים יותר, מוצלחים יותר, קל לנו יותר.

כולנו נולדים עם כשרון גולמי, וככל שנבחר לצעוד בדרך הזו, ככה נשייף את אותו היהלום המהמם שהוא "אני".

הבעיה מתחילה ונגמרת באותם החלקים שזקוקים לאישור מבחוץ ויוצרים דיאלוג הפנימי אכזרי ובלתי נדלה. אותו הדיאלוג שמסרב להכיר בגדולה המולדת שלנו.

לפעמים הדיאלוג כל כך אכזרי שהוא מסרב להכיר בכשרון הגולמי, ובטח שלא מרשה לנו ללכת בנתיבי הלב, שהם הדרך שבה הנשמה רוצה ללכת, שלשמה הגיעה לכאן, לחוות חיים.

הצורך באישור מבחוץ, זה כמו לנסות למלא בור ללא תחתית. זה לא הולך לקרות, וזה הולך להיות סיזיפי ומעייף לאורך כל הדרך והניסיונות.

עכשיו תראו כמה פשטות ויופי גלומים במציאות שלנו, כשאנחנו מסכימים לעבור אבולוציה עצמית ולבחור ללכת בדרכי הלב ולמלא את הבור מבפנים החוצה: 

אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?

אחד התרגילים המרפאים שיצא לי לעבוד איתם, זה להתבונן בדברים שמתפקששים. החוויות האלה שהורסות לנו את היום, מכניסות לנו ערמות של סטרס self-inflicted, אלה שהמציאות מתפוצצת לנו בפנים, ואנחנו חושבות: אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי? 

ברירת המחדל שלנו היא לאגור סטרס, להתפוצץ מעצבים ואז להישאר עם תסכול. אתם יכולים לדמיין איך האנרגיה הזו גועשת בתוך הגוף? איך המקום זרימת אנרגיה מרוממת כמו אחרי שיעור יוגה, מדיטציה או סקס, רובינו מרגישים כמו אחרי חיבור למקור חשמל בקטע רע.

המשפט הזה שכולנו אומרים בוורסיה כזו או אחרת: "אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?" בד"כ הולכת לאיבוד אחרי חצי שעה או חצי יום או במקרה הגרוע חצי חיים.

השאלה הזו נאמרת באופן שמצפה לתשובה אבל לא באמת מאמין שיש דרך לתשובה להגיע. ופה הטעות. התשובה מהדהדת סביבנו כל הזמן, בעיקר בשביל ללמד אותנו, בעיקר בשביל שלא יקרה לנו שוב כזה. השאלה היא עד כמה אנחנו טורחים לחדד את החושים שלנו בכדי להצליח לחבר בין התשובה לבין השאלה.

אבולוציה אישית {ניוזלטר ינואר 2018}

אבולוציה, היא המילה שמלווה אותי תקופה ארוכה. אני מרגישה באבולוציה בלתי נגמרת מאז 2010. אני רואה את הסובבים אותי עוברים אבולוציה (התפתחות אישית מואצת!), את כדוה"א, את עולם התקשורת, את הילדים, את עולם המיניות, את עולם הרוחניות - ובעצם, מה לא?
(טוב, יש אנשים שבוחרים לא לעבור אבולוציה בעליל. וזו זכותם. אבל זה פחות מרתק אותי.)

ואחרי טיפוס מאסיבי בעולם הרוח, אני שמה לב שיש שינוי נוסף: מעבר לארצי, לחומרי, לתכל'ס. חיבור לעשייה ארצית מקורקעת בשילוב עם הרוחני. כמוני, גם המון מהקולגות שלי עברו דרך לא פשוטה בשנים האחרונות עם הבנות מרחיקות לכת לגבי יצירת מציאות, ומציאות רחוקה שנות אור מהפוטנציאל שלה. הפער הזה בין פוטנציאל למציאות הטריף לי את המוח, אבל הפך להיות מחקר מרתק!

2017 הביאה איתה מעבר מרגש למעשי, לארצי. חברה אהובה הגדירה לי את זה יפה היום באוזן: כאילו כולנו עשינו ריסטארט. כיבוי והפעלה מחדש. אחרי המון-המון עדכוני גירסה.

2018 מביאה איתה תחושה של שקט, יציבות, אי-מאמץ. כאילו חלקי הפאזל סוף כל סוף נופלים למקומם.

הגשמת משאלות לב

החיים בעולם הזה באמת מופלאים, ורובינו עסוקות כל כך ביומיום, שאנחנו לא שמות לב עד כמה יכול להיות כאן כייף, מעניין, קליל ואפשרי.

רובינו חוות עומס של קשיים, עומס של חובות, עומס של מחשבות וחישובים, עומס של לבדות.

כדי להינות מכל הטוב שיש לחיים האלה להציע לנו, אנחנו צריכות להרגיש טוב עם החיים שלנו.

• אם קיבלנו בחירות לא נכונות לאורך הדרך
• אם ויתרנו מידי על הרצונות שלנו
• אם אנחנו לא מרגישות *באמת* ראויות ל 

יש מעט מאוד סיכוי שאנחנו על דרך הלב, או במילים אחרות: במקום הנכון בזמן הנכון.

תאכלי, זה בריא!

מגיל ההתבגרות אני בדיאלוג עם צמחונות. ברמה האידאולוגית וגם ברמת מה שמזין את הגוף שלי.

גם כשאני מקפידה ברמות פסיכיות על תזומה מאוזנת, מגוונת, ומזינה - הגוף שלי לא מצליח לשמור על האיזון של הנוטריאנטים בדם.

לפני עשור וחצי כשלמדתי רפואה סינית נחשפתי לרעיון שגם לצמחים "כואב" כשאנחנו אוכלים אותם.

ובאותה התקופה גם יצא לי לתרגל גישה בצ'י קונג שמלמדת איך להזין את הגוף מאנרגיה (לאכול אוויר...).

בכל השנים האלה לא מצאתי את השקט שלי בנושא הזה, מה גם שמצד אחד אני מאוד אוהבת אוכל טעים, מצד שני אני שונאת להיות רעבה, ושונאת לאכול רק כי הגוף מבקש, כשאין לי בדיוק את מה שבא לי לאכול (קורה המון...). וכאמור - לא מצאתי אף פתרון הולם לאיזון הגוף עם וללא תזונה כזו ואחרת.

בתטא הילינג יש הסבר יפה על ה"רקיעים" השונים:

רקיע ראשון: חומר אנאורגני כמו מינרלים

רקיע שני: חומר אורגאני כמו ויטמינים

רקיע שלישי חלבונים: כמו בעלי חיים ובני אדם

ההמעבר לצמחונות שהוסבר אצלי רגשית במשך שנים דרך האמפתיה ואי רצון להביא לכאב ליצור חי, מוגדר דרך קיום של מערכת עצבים שחווה את הכאב של השחיטה.

אבל החשיפה הזו ל"כאב" של הצמח - דבר שפגשתי גם אצל מטופלות שלי וגם בספרות, הביא אותי לחשוב. נכון, אין שם מערכת עצבים. אבל כן יש תבונה כלשהי. גם אם רובינו כאנושות לא מצליחים להבין את זה בראש. אבל כשמתחברים מהלב ל"כל היש", נהיה כואב בלב גם לקטוף פרח, או לתלוש עלה.