תקשורת רגשית, גופנית, מחשבתית

ביום ראשון הרגשות שלי העיפו אותי קיבינימטה. קמתי בבוקר הפוכה, והבנתי שהולך להיות יום של נטלי-חסרת-תועלת. אין לי זמן לזה, זעקה מתוכי נטלי-האחראית. לשווא.

אחרי שהקדשתי את היום לפירוק מטעני חבלה רגשיים, תמיכה של חברות וטיפול בטריגרים, יום שני הביא עימו נטלי-פרודוקטיבית ונטלי-יצירתית. ביום הזה הצוות היה גאה מאוד.

אבל אז הגיע יום שלישי. ביום שלישי התעוררה נטלי-בלי-חשק, כי שוב השתנו התוכניות של נטלי-יציבות. נטלי-בלי-חשק שכנעה את כולם שאין טעם להמשיך ככה כי זה מאמץ שווא. אנחנו מכירים את זאתי כבר. מעצבנת אבל צודקת. ואם לא מקשיבים לה, מגיעה נטלי-הממוטטת. זה אסון כשהיא מגיעה לשחק.

אחרי יום מלא חישובים ומסקנות לאיך להחזיר את היציבות, האמון והחשק, כולם הלכו לישון בתקווה ליום חדש.

אבל אז הגיע יום רביעי, והמית אסון חדש. נטלי-מיגרנה. אמנם זה הפורמט המעודן של נטלי-מיגרנה, אבל בשם כל חוסר התועלת העולמית, היא אלופת עולם. מה את רוצה היום? היא שותקת. כמו בדיחה גרועה על איך לריב עם אישה (אם אתה לא יודע מה הבעיה, אז כדאי שתדע!). נטלי-מיגרנה עברה מעירות לשינה. נטלי-המטפלת ניסתה לעזור, אבל היא הרבה יותר מוצלחת כשאין לה נטלי-מגרנה על הראש. בשלב הזה נטלי-האחראית כבר על סף התפוצצות. שבוע שלם של שטויות והבלים. מה עובר פה על כולם? איך אפשר להתקדם ככה?

זוזי!

מכירים את זה שכל התוכניות קורסות ביחד? את הימים האלה שכל מה שסידרתם מתהפך לבלאגן מופלא? כאילו כל הבעיות התעוררו יחד לעשות אמבוש משותף?! פעם ימים כאלה היו הופכים אותי. הייתי כועסת או מרגישה שכולם נגדי. בחמישי האחרון היה לי יום כזה. וכאילו כעסתי. אבל לא באמת. הרגשתי איזה תסכול עולה, ואיזה רגש ישן של "עוד פעם זה". אבל בכנות, ידעתי שזה בסדר. הרשתי לעצמי לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלת. ישבתי בים וחייכתי לי פנימה אל הלב, וחשבתי לעצמי: טוב נו, בואי נראה לאן זה מזיז אותי עכשיו. זה נחמד שיש לי אג'נדה ושאני קובעת תוכניות, כי ככה אני מייצרת מציאות בפועל. אבל, הנה הגיע המציאות ופגשה אותי חזרה, ואמרה לי בדרכה: "זוזי". אז זזתי. בדקתי בעולם הרגשי שלי, מה שנמצא שם שמבקש ממני לזוז. בדקתי בתודעה שלי, מה יש שם שמבקש ממני לזוז.
מצאתי, טיפלתי, סיימתי עם הסיפורים הפנימיים שלי תוך פחות מחצי שעה, והתפנה לי מקום לייצר תוכניות חדשות, הולמות יותר. כאלה שמכבדות את העבר, ובונות את העתיד כפי שאני רומה ולא מתוך אותם פחדים ישנים שמנהלים את המערכה אם לא מנקים אותם. בפחות מחצי שעה, בזכות האבולוציה של הרגש והמיינד, לא התפלשתי בסערת רגשות, המיינד שלי לא העיף אותי למיליון מחשבות ופתרונות.

לאחד את החלקים לשלם האלוהי

אלומת אור מתפצלת לרסיסי אור, לקשת יפהפייה. הסגול זוכר שהוא אור, למה אנחנו לא?

אלוהות, מתפצלת לחלקים יפהפיים של גוף שהוא יצירת מופת, רגשות אנושיים, מחשבות ותובנות, תנועה אנרגטית, נשמה, אני עליון, ילדה פראית, ועוד, עוד כל כך הרבה חלקים.

ככל שאנחנו מחברים חזרה את חלקי הפאזל אנחנו מתקרבים חזרה לאלוהות. אלוהות בגוף אנושי. שזה מה שנועדנו באמת להיות. זה המשחק שהגענו לשחק.

יש איזה משפט שאומר שחוזק השרשרת מוגדרת לפי החוליה הכי חלשה שלה.

אם הגוף הפיסי מוזנח, כמה דרך כבר אפשר לעשות איתו? כמה אלוהות יכולה להיות בה, לאורך שנים?

אם הרגשות שלנו מוזנחים, ואנחנו נשארים כעוסים, מלאי חרטה וטינה, איפה האלוהות כאן? אהבה וחמלה הם אולי ה-ביטוי להתעלות. 

ניוזלטר אפריל 18 | מפוטנציאל למציאות

בסופ"ש הזה העברתי פיילוט לסדנה החדשה שלי אל מול כמה מהאנשים שאני אוהבת. 
ביומיים האלה גיליתי כמה ידע אגרתי בשנים האלה, כמה דברים חקרתי עד שקיבלתי תמונה אחת גדולה ונפלאה.

אני לא אוהבת חוקים, אני לא אוהבת שמגבילים אותי. אני יודעת שיכולתי לקבל את כל התשובות האלה דרך היהדות, אושו, קבלה, ימימה או סיינטולוגיה. יש המון "תורות" מגובשות שנותנות מענה רחב לשאלות הקיומיות. 
אבל אני לא אוהבת שמגבילים אותי.

אני אוהבת ללקט מידע. אני אוהבת לבטל אותו רק כדי להוכיח לעצמי אם הוא נכון או לא. אני אוהבת לשלב גישות, למצוא את הסתירות ולפצח בתוכי מענה.
אני אוהבת לצלול לתוך עולמות שונים ולייצר בתוכי סינטזה.

לבולוציה הייתה קונספט. 
לפחות שלוש פעמים אמרתי בחודשים האלה ליועצת העסקית שלי: איך אני יכולה לבנות מיתוג שלם על קונספט שעוד לא פגש את המציאות?
אבל היא ידעה, טוב בדיוק כמוני, שהדבר הזה הוא אני. שזה מה שאני עושה כמעט מהיום שנולדתי.

להנגיש את זה? קל. 
זה מה שאני עושה בקליניקה. זה מה שאני עושה ללא הרף כי אלה הדברים שמציתים לי את הנפש בתשוקה.

יש זרימה! יש תנועה! יש חיים!

זה קטע. יש סביבי אנשים שעושים אין ספור תהליכים להעמקה רוחנית, עוד ועוד ועוד. ובמקביל אנשים שלומדים עוד ועוד ועוד על הגוף הפיסי. זה כאילוזה קטע. יש סביבי אנשים שעושים אין ספור תהליכים להעמקה רוחנית, עוד ועוד ועוד. ובמקביל אנשים שלומדים עוד ועוד ועוד על הגוף הפיסי.
זה כאילו רובד אחד יכול להיות יותר חשוב או משמעותי מרובד אחר. אנחנו מורכבים מגוף פיסי, מגוף רגשי, גוף תודעתי וגוף רוחני. והטיפול בכל אחד מהם הוא שונה לחלוטין. אפשר לצלול עד האינסוף בכל אחד מהרבדים האלה. אבל אי אפשר להתעלם מהם. הם ישלחו קריאה מתישהו. מציאות מתנגשת בנו בעוצמה כשאנחנו מתעלמים מהם לאורך שנים. הגוף, שהוא האנרגיה הכי דחוסה, הכי ברור לנו כשמשהו לא עובד שם. הגוף מדבר איתנו דרך כאב ומחלות. נכון, אפשר בכייף לקחת תרופות ולהתעלם מהדיאלוג, אבל הגוף יודע להיות יותר ויותר ערס עד כמה שצריך. אפשר להעביר חיים שלמים מבלי להקשיב לגוף בכלל. אני לא רואה איך יוצא מזה טוב.

אפס חרטות!

חזרנו הביתה והיא הייתה עוד בדמעות. כל הנסיעה הסברתי לה למה חוויה כזו היא חשובה אפילו שהיא כרגע כואבת. היא בחרה ללכת בדרך הלב שלה, והמציאות דואגת להפגיש אותנו עם שלל אפשרויות. בלעדיהם היה פה משעמם, ובזכותם אנחנו עוברים כל הזמן אבולוציה אישית. אנחנו הרי יכולים להיות כל-כך הרבה יותר!

את האירוע הזה או כל אירוע היא יכולה לתייק בתוך נבכי נפשה (וכתוצאה מזה גם בגוף) כחוויה קשה, דרמטית, מלאת חרטה, אשמה, בושה, כעס, עלבון. חוויות כאלה בד"כ סוגרות לנו את נתיב רצון הלב, ומלמדות אותנו לוותר, להתפשר, ללכת על בטוח, להאמין שזה לא בשבילנו. היא הייתה בדרך לשם, עד שהפגשתי אותה עם האפשרות השניה.

האפשרות השניה היא לאהוב את עצמה על שהלכה בדרך. זה דרש אומץ, אמון, אהבה ואפילו גדולה להתמודד עם האפשרות של אכזבה. מתוך החוויה יש המון מה ללמוד לפעם הבאה. לא רק מה לא, אלא בעיקר מה כן. איזו גישה בריאה אפשר לאמץ כדי לעבור את זה בפעם הבאה בעוד יותר טוב.

ניוזלטר פבר' 2018

לפני עשרה ימים התחלתי תהליך ליווי לעסק שלי. כפי שאתן יודעות עברתי מסע מופלא בשנה האחרונה עם משאלות הלב שלי, והסכמתי לשחרר בחירות ישנות שנבעו מהראש ולא מהלב. עכשיו כשהלב שלי מוביל את הדרך, החלטות חדשות מתקבלות, והזהות העסקית שלי משתנה. בחרתי לקחת לי מלווה לדרך, והלב שלי מאושר ללכת את הדרך הזו יד ביד. בפגישה שלנו הגדרנו את כל מה שאני רוצה להציע לכם, ושוב, ניפינו עוד קצת את מה שבלב שלי מבקש לשחרר.

עשרה ימים שלמים הרגשתי שאני בתהליך עיבוד של המידע, הסכמה לשחרר ולדייק את מה שהעלנו בפגישה. הרגשתי את זה כמו בצק בתהליך לישה איטי. עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. וכל הזמן הזה בין הרגע לקחנו את החומרים הבסיסים להכנת העוגה המטפורית שלי, עד לרגע שאני אתן בו ביס יאמי, אני עוברת איתו את כל שלבי האפייה.

ותוך כדי לישה של הסיטואציה, אני מנסה להבין מה במתכון הזה לא עובד לי. הכנתי אין ספור עוגות בחיי, וברור לי שזו חייבת להיות שונה. אחרת. לא מסוגלת לאכול יותר את העוגות שהכנתי עד כה. לא טעים לי יותר.