תקשורת רגשית, גופנית, מחשבתית

ביום ראשון הרגשות שלי העיפו אותי קיבינימטה. קמתי בבוקר הפוכה, והבנתי שהולך להיות יום של נטלי-חסרת-תועלת. אין לי זמן לזה, זעקה מתוכי נטלי-האחראית. לשווא.

אחרי שהקדשתי את היום לפירוק מטעני חבלה רגשיים, תמיכה של חברות וטיפול בטריגרים, יום שני הביא עימו נטלי-פרודוקטיבית ונטלי-יצירתית. ביום הזה הצוות היה גאה מאוד.

אבל אז הגיע יום שלישי. ביום שלישי התעוררה נטלי-בלי-חשק, כי שוב השתנו התוכניות של נטלי-יציבות. נטלי-בלי-חשק שכנעה את כולם שאין טעם להמשיך ככה כי זה מאמץ שווא. אנחנו מכירים את זאתי כבר. מעצבנת אבל צודקת. ואם לא מקשיבים לה, מגיעה נטלי-הממוטטת. זה אסון כשהיא מגיעה לשחק.

אחרי יום מלא חישובים ומסקנות לאיך להחזיר את היציבות, האמון והחשק, כולם הלכו לישון בתקווה ליום חדש.

אבל אז הגיע יום רביעי, והמית אסון חדש. נטלי-מיגרנה. אמנם זה הפורמט המעודן של נטלי-מיגרנה, אבל בשם כל חוסר התועלת העולמית, היא אלופת עולם. מה את רוצה היום? היא שותקת. כמו בדיחה גרועה על איך לריב עם אישה (אם אתה לא יודע מה הבעיה, אז כדאי שתדע!). נטלי-מיגרנה עברה מעירות לשינה. נטלי-המטפלת ניסתה לעזור, אבל היא הרבה יותר מוצלחת כשאין לה נטלי-מגרנה על הראש. בשלב הזה נטלי-האחראית כבר על סף התפוצצות. שבוע שלם של שטויות והבלים. מה עובר פה על כולם? איך אפשר להתקדם ככה?

מילים הם הילדים של התודעה

מילים הם הילדים של התודעה.

אני מחפשת איך להעביר במילים עוצמה רגשית, וזה תמיד יוצא דל בצורה מכפירה ביחס לתחושה במלואה.

מילים הם לא ילדים של הלב.

כמה מופלאה שלא אהיה ביכולת הביטוי המילולי שלי, לעולם לא אוכל לקחת אותכם לעומקה של התחושה.

אני מוצאת שבשבוע האחרון יש כל כך הרבה שמגיע אליי ומבקש להביא ריפוי קולקטיבי, ואני חסרת אונים מול הדלות של המילים.

ראמטה תיאר את זה מקסים, זה כמו לרצות לחבק את הצבע לוונדר.

דברים שנכשלתי בהם השבוע ביכולת להעביר במדיה הזו:

* שירה מקודשת שמרטיטה את הנפש, ממיסה את האשליה ומביאה את השרירים למנוחה

* מיינד שתופס את המציאות כבינארית, שחור ולבן, וכמות הכאב שזה מביא אל הלב

הפחד לפתוח את הלב אחרי שהמציאות השתנתה

מכירים את זה שעברתם שינוי משמעותי, וכאילו קשה להאמין שזה אמיתי?

ככל שהייתה יותר כמיהה ורצון שפגש אכזבות, הזמן "עיכול" בין רגע ההגשמה ועד הרגע שמוכנים באמת להאמין שזה אמיתי גדל.

יש בזה איזה אלמנט הישרדותי ישן.
תחשבו כמה כואב יותר זה יכול להיות אם הדבר הזה שכמהתם אליו, מוגשם במציאות ואז נלקח מכם.

"גוף הכאב" או החלק הרגשי שבנו שכאב הרבה זמן, מבקש להיזהר.

הוא יכול ממש למסך את השמחה, וההתלהבות, רק בשם הזהירות מ"המכה הבאה". לא כייף.

איך בכל זאת, מרגיעים את המחשבות, ועוזרים ללב להיפתח וליהנות מהדבר הזה שהוא כל-כך חיכה לו?

המשמעות האנרגטית-רגשית של מחלות מין

הבוקר עשיתי את בדיקת השתן הכי מביכה שיש: מחלות מין.

דבר ראשון שיש לי להגיד על זה, זה: איכס! במחשבה שניה זה גם הדבר השני והשלישי והעשירי שיש לי להגיד על זה. איכס!

לא כי הבדיקה דוחה, זה שטויות. מחשבה שמתוך חיבור אינטימי, נענשתי ויש סיכוי שלכל שאר חיי. המרה של כמה דקות של עונג (בתקווה שהיה טוב), במחלה עד סוף ימיי. מחיר כבד מידי לשלם בעבור הטמטום של המחשבה שלא צריך קונדום. אני נותנת בו אמון. על מה בדיוק? על העבר המיני העשיר שלו? על שהוא לא יודע מה הוא סוחב, ממי וכמה זמן?

תכלס, מחלת מין היא מבישה. You do it to yourself. זה נוגע לנו הקטלוגים הקולקטיבים של הקשר הזה בין בושה ומיניות (בית בושת?!? ברצינות?!?). למה מיניות היא דבר כל כך מביש שגם המחלות שלה מבישות?

גניקולוגיה רגשית

בעיות רגשיות גניקולוגיות וזוגיות

קולפוסקופיה? פאפ? למה אנחנו לא הולכות, ולמה מאוד כדאי לנו!

עד כמה שאני טבעית ומחוברת לגוף שלי, אני עדיין מקפידה פעם בשנה לעבור בדיקת פאפ. זה עולה לי כלום, הבדיקה עדינה, והרופא שלי מותק. מצאתי לי רופא שכל-כך נוח לי אצלו בחדר, שאין לי אף סיבה לדילמה בראש, או כיווץ בגוף ממחשבה של להגיע אליו לבדיקה.

בדיקת הפאפ האחרונה שלי יצאה לא תקינה. זה קרה לי כבר פעם, כשהייתי בת 24. הרופאה שלי דאז  לקחה אותי לשיחה רצינית על הסיכוי שזה סרטני לעומת הסיכוי שזה כלום. אני זוכרת בדיוק איך הרגשתי, איך שזו יכולה להיות נקודת תפנית מאוד מעציבה בחיים שלי, וזו יכולה באותה המידה להיות נקודת הוקרת תודה ענקית.

אפילו שהזיכרון שלי מבדיקת הקופלופסקופיה מגיל 24 היה סביר לחלוטין, גם הפעם מצאתי את עצמי מעט מודאגת. לא חששתי מהתוצאות, חששתי מהנוכחות של רופא שאני לא מכירה. ברור לי שאני יכולה לבקש מלווה בחדר. כמובן שעם תטא הילינג, דאגתי מראש לזמן לי את הבדיקה הכי נעימה האפשרית...