הבוקר עשיתי את בדיקת השתן הכי מביכה
שיש: מחלות מין.
דבר ראשון שיש לי להגיד על זה, זה:
איכס! במחשבה שניה זה גם הדבר השני והשלישי והעשירי שיש לי להגיד על זה. איכס!
לא כי הבדיקה דוחה, זה שטויות. מחשבה
שמתוך חיבור אינטימי, נענשתי ויש סיכוי שלכל שאר חיי. המרה של כמה דקות של עונג
(בתקווה שהיה טוב), במחלה עד סוף ימיי. מחיר כבד מידי לשלם בעבור הטמטום של המחשבה
שלא צריך קונדום. אני נותנת בו אמון. על מה בדיוק? על העבר המיני העשיר שלו? על
שהוא לא יודע מה הוא סוחב, ממי וכמה זמן?
תכלס, מחלת מין היא מבישה. You do it to yourself. זה נוגע לנו הקטלוגים
הקולקטיבים של הקשר הזה בין בושה ומיניות (בית בושת?!? ברצינות?!?). למה מיניות
היא דבר כל כך מביש שגם המחלות שלה מבישות?
