הסתכלות ארוכת טווח

מתנה שקיבלתי בשנים האחרונות: היכולת להתבונן באנשים והסיפור שלהם ~לאורך שנים~.
כשאני מטיילת פה בפייסבוק, מתוך מודעות שהוא מציג לי עיוות של המציאות, אני עדה בעיקר להפי-הפי של אנשים: טיולים, חגיגות, אירועים, משפחות, הצלחות.

לכולנו יש רגעים כאלה, שהכל דבש. 
אפילו שכולנו ילדים גדולים ויודעים שהחיים הם מגוונים יותר מקשת, אנחנו עדיין מאמינים שהחיים שלהם דבש, ושלנו קשת.

לאמוד את כלל החיים של מישהו (עצמינו) על פי נקודה בזמן, או לפי אספקט אחד מכלל החלקים המרכיבים את היום יום, זה הגיוני כמו מערכת החינוך.

כולנו נמצאים בדרך. כולנו לומדים כל הזמן. פוגשים אנשים, חווים חויות, עוברים דרך רגשות, דרך רצונות, דרך מחשבות, דרך הצלחות, דרך כשלונות, דרך פחדים, דרך קיפאון, דרך מוטיבציה...

אנחנו מתבוננים החוצה כדי לשפוט את עצמינו. ופייסבוק שיהיה בריא, מספק לנו שלל אפשרויות דבש להשוואה: איפה אני ביחס ל... הבעיה היא שזה גם כואב וגם לא אפקטיבי. 

אלא אם אתם מהאנשים האלה שאוהבים ביקורת ותחרות. אם אתם כאלה, עופו על עצמכם.
אם אתם לא, תרככו. תקשיבו, תאהבו, תקבלו, תפרגנו לעצמכם על מי שאתם ברגע הזה, תחליטו מי בא לכם להיות ברגע הבא. 

החיים הקשת.
עכשיו. מקודם. אח"כ.
משתנים ללא סוף.
ואנחנו איתם.
קשת.

♡ נט

לאחד את החלקים לשלם האלוהי

אלומת אור מתפצלת לרסיסי אור, לקשת יפהפייה. הסגול זוכר שהוא אור, למה אנחנו לא?

אלוהות, מתפצלת לחלקים יפהפיים של גוף שהוא יצירת מופת, רגשות אנושיים, מחשבות ותובנות, תנועה אנרגטית, נשמה, אני עליון, ילדה פראית, ועוד, עוד כל כך הרבה חלקים.

ככל שאנחנו מחברים חזרה את חלקי הפאזל אנחנו מתקרבים חזרה לאלוהות. אלוהות בגוף אנושי. שזה מה שנועדנו באמת להיות. זה המשחק שהגענו לשחק.

יש איזה משפט שאומר שחוזק השרשרת מוגדרת לפי החוליה הכי חלשה שלה.

אם הגוף הפיסי מוזנח, כמה דרך כבר אפשר לעשות איתו? כמה אלוהות יכולה להיות בה, לאורך שנים?

אם הרגשות שלנו מוזנחים, ואנחנו נשארים כעוסים, מלאי חרטה וטינה, איפה האלוהות כאן? אהבה וחמלה הם אולי ה-ביטוי להתעלות. 

להמיס רגש

הבטחתי לעצמי להתמודד היום עם אחד הדברים שהכי קשים לי כבעלת עסק, והרגשתי איך הגוף שלי פתאום נהיה עייף. חשבתי, לא נורא, אני אנוח איזה חצי שעה ואז אתחיל. אבל תכלס, ידעתי שזה לא יקרה.

אז אמרתי לעצמי, לא נורא, בואי תתחילי, תעשי צעדים, זו הדרך הכי טובה להתגבר על מה שמפחיד אותנו. לעשות פעולות במציאות. ואז המחשבות שלי סיפרו לי שאני עצובה. שלא כדאי לי כי זה יצא עקום.

אח"כ ברחתי לשחק עם הטלפון כי בדיוק נכנסה הודעה.
אח"כ כבר קיפלתי בגדים והכנסתי כלים למדיח, כי אם כבר יש לי מוטיבציה לזה, חבל לפספס.
אח"כ קרו עוד כמה דברים.

כל מיני דברים רק לא זה.

היא קוראת לי.
הילדה הקטנה שבתוכי.

המשימה הזו גדולה עליה, והיא מביאה אותי למצב קיפאון.

לא טוב.