מגנוט מתחיל עכשיו

כל כמה זמן אני מתבוננת במציאות שלי ושואלת את עצמי: האם זה המקום שאני רוצה להיות בו? האם אני שמחה בבחירות שלי? האם אני מרגישה בנתיב הלב שלי?

המציאות שלנו ברגע זה היא תוצר של האמונות, המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו. ככל שאנחנו נאמנים לרצון הלב, ופועלים בהתאם, כך שאנחנו חווים את המציאות כ"להיות במקום הנכון בזמן הנכון". המציאות מרגישה מדוייקת ותואמת לרצון.

כשהתיאום הזה לא בא לידי ביטוי במציאות, אנחנו בסוג של "עיוורון שיפוטי" כלפי המציאות כפי שהיא עכשיו, כשבעצם The best things in life are free. שמחה, אהבה, חיבוק, הכלה, נתינה וכו', הם לגמרי במציאות שלנו כל הזמן.

אז מצד אחד חוסר התיאום בין הרצון למציאות זה סימן שיש עוד מה לעשות כדי להמשיך ולשפר ולדייק. להיות אמיצה מספיק כדי להיות נאמנה לרצון הלב.

7 דרכים לתמוך בתדר הלב

לפני כמה ימים צללתי רגשית. הרגשתי שכל מה שאני עושה נתקע באיזה קיר נעלם. האשמתי את מרקורי שבטח שוב בנסיגה, ובשערים האנרגטיים שכל הזמן נפתחים ומשפיעים מידי על אנשים כמוני.

לפעמים אנחנו צריכים קביים, לתחזק שמחה, קלות, אהבה. הנה כמה מעולים שאני משתמשת בהם כשהכל נהיה לי דחוס ואפרורי...

1.    מתיחות.
תנועה מכל סוג, תהיה טובה לשחרור הורמונים שמעלים מצב רוח.
תנועה טובה של הדם וחמצן תמיד יהיו תומכים ל"שמירה על תדר גבוה".
מתיחות מביאות איתן איכות של גמישות. גמישות בגוף מעודדת גם גמישות מחשבתית, והפתרונות מגיעים כשיש להם לאן לחדור.

2.    שתייה.
כשאנחנו מיובשים, הגוף שלנו דחוס, הדם שלנו סמיך, האנרגייה שלנו נמוכה.
שתיית כמות מספקת של מים היא קריטית לגוף, אבל היא חשובה גם לנפש.
שימי לב להקפיד על 2 ליטר מים ביום (אפשר גם תה צמחים).
קפאין מכל סוג (קפה, תה, שוקולד) מוציא מים מהגוף.

להרפות ולנוח בעשייה

ככה הוא כתב: "כאשר אתה מבין שהמציאות יכולה להיווצר רק בזכות אהבתך, אתה מתחיל להבין שאינך יכול ליצור מציאות עם תודעתך".

ואני מסכימה איתו, עם כל מילה. התודעה שלי מסכימה איתו. ואיכשהו המילים האלה לא הצליחו לחלחל מעבר לראש שלי. אפילו הלב שלי מסכימה איתו. אבל משהו בי מתנגד נחרצות. מסרב לנוח.

תקופה ארוכה הייתי מבולבלת. למדתי המון כלים ליצירת מציאות וכולם היו קשורים לשינוי של התודעה, המחשבות, תת המודע. למדתי לדמיין, לתקשר, לעבוד עם עולמות עליונים להגשמה. אבל זה היה מנותק מהמציאות. וזה דרש ה-מ-ו-ן עבודה, עשייה ותחזוקה.

ואז למדתי להרפות, לשחרר, לתת אמון. והרפתי, שיחררתי ונתתי אמון. וכלום לא קרה. כי הפסקתי לתחזק ולקחת אחריות. כבר לא הייתי נוכחת ברצון שלי, אלא קרה שגם הוא נעלם לו אי שם בעולם האתרי.

קינאה ולהרגיש ראויה להגשים משאלת לב

התבוננתי בה רוקדת, חוגגת, חופשיה. נטולת ביקורת עצמית, נקייה מהקטנה עצמית, בפשטות של עצמה, בחגיגה של הרגע הזה. תשומת הלב שלי פתאום זלגה לה פנימה, אל הלב שלי. הוא ממש לא היה מרוצה מכל זה. דיו שחור של קינאה דביקה מילאה אותו, והשחירה את כולי.

איך זה יכול להיות שהיא כן ואני לא? מה כל כך מיוחד בה, שאני...אה...המממ... אופס I did it again. התבלבלתי. נתתי לאשלייה של הבחוץ לחדור פנימה. העברתי את תשות הלב שלי, מהלב שלי, מהנשמה שאני, מהרצון האלוהי שלי, אל משהו חיצוני.

נכון, המופלאה שרקדה את הרגע הזה הזכירה לי: ככה גם אני רוצה. ומה שהיה יותר בריא לעשות היה להצטרף אליה ולחגוג אותי, ועל הדרך גם לסגור את פייסבוק מלך האשלייה של מציאות מהממת.

קינאה נקראת גם צביטה בלב. נכון שזה הולם?! אאוץ' תתעוררי, שימי לב אל הלב, ובואי נחזור למסלול של ההגשמה של מה שבא *לי*.