הבטחות, הבטחות?!

שאלתי את עצמי: איך אני יכולה להתיימר לעזור למישהי למצוא זוגיות, כשאני עוד לא שם?

עניתי לעצמי: אני יודעת איך זה מרגיש לפני ואחרי שברון לב. אני יודעת איך זה כשכול ההגדרות הפנימיות לזוגיות מעוותות ואיך זה כשהן מדויקות. אני יודעת איך זה כשיש העדר תשתיות על אהבה עצמית וגבולות, ואיך זה כשיש. אני יודעת איך זה להמשך לטייפקאסט הלא נכון, ואיך זה מרגיש כשזה נכון. אני יודעת איך זה מרגיש כשבכוח המחשבה אני בוחרת מה חשוב לי בזוגיות ואיזה בני זוג זה יביא, ואיך זה כשיש שילוב של הראש, הלב והאינטואיציה.

הקשתי על עצמי: אם את יודעת את כל זה, ושינית את כל זה בתוכך, איך הוא עדיין לא פה?

הקלתי על עצמי: בגלל תזמון. יש פה שני אנשים לתזמן ביניהם. תחושת הבטן שלי אומרת שזה לא הזמן, אפילו שהלב שלי כמו ילדה בת 3 רוצה-עכשיו-מיד-ציווי-סימן-קריאה. ובאותה הזדמנות יש איזה שלווה פנימית שנובעת מידיעה שכל מה שצריך לקרות מאחורי הקלעים קורה ברגעים אלה, כמו תזמון של סימפוניה עם מנצח מטורף.

השנה תגשימי את משאלת הלב שלך: זוגיות הולמת

חמישי בערב, מוזמנת למסיבה של חברה. ללכת? לא ללכת? ללכת?

לזמן זוגיות ולשבת בבית זה נחמד, אבל זה לא בדיוק הכוונה.

בהגשמת משאלות לב אנחנו מכוונות את ה"אני" שלנו לכיוון רצון הלב. אח"כ אנחנו נפגשות עם המציאות.

המפגש עם המציאות הוא דיאלוג מקסים שמראה לנו כל הזמן שיקופים:

• האם אני מדויקת בבחירות שלי של מי מוצא חן בעיניי?
• האם אני מרגישה בנוח עם סוג האנשים שמעניינים אותי?
• האם אני נזרקת לאיזה דפוס התנהלות ישן בזמן שיחה, ושנייה אחרי שאני אומרת משהו, אני תוהה מי לעזאזל דיבר דרכי עכשיו?

פרידה בלי פרידה (מוות בחוויה מודעת)

תמיד האמנתי בגלגול נשמות. ולמדתי קצת בודהיזם כדי להבין את הקונספט של אי-הקשרות גם למשהו כמו החיים / הגוף.

מאז החלק השני של ההתפתחות הרוחנית שלי, מאז לימודי תטא הילינג, הנושא של מוות נהיה לי אחר.

אני יכולה ליצור תקשורת חופשית עם עולם הנשמות (גם אתם, כולם יכולים, זה רק להסכים ולתרגל). אני יכולה ללוות נשמה לאחר נשימתה האחרונה. אני יכולה לדבר איתם, לחלום אותם, לבקש מהם תמיכה.

אנשים לא נעלמים מחיי.
ככה שאני לא צריכה להתאמץ לא להיקשר אליהם, כמו שאני פשוט לעולם לא נפרדת מהם באמת.