איך זה אפשרי להרגיש מוגשמת ועדיין להיות עצובה?

אספקט אחד בחיי, בפעם הראשונה מזה שנים מוגשם, מצליח, שופע. ואני הייתי בטוחה שזה יהיה הקלף שלי לשקט הפנימי הזה שהיה חסר לי.

אספקט שני בחיי, שנייה לפני הגשמה. אני זוכרת שכשהייתי רקדנית, השעה הזו שלפני פתיחת הוילון וחשיפת הקסם האומנותי, הייתה שילוב של התרגשות, וחוסר סבלנות. היינו מציצות מאחורי הוילון, מחפשות את האהובים לנו, ובודקות עד כמה האולם התמלא. הזיכרון הזה חי ובועט עכשיו באספקט השני בחיי.

ועם כל טוב הזה, וכל ההתרגשות והשמחה, יש גם איזה עצב שמאוד נוכח בתקופה האחרונה. למה דווקא עצב?

איך להפסיק להפריע לדברים לקרות באופן מושלם

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מתארת דימוי מקסים לאיך שאנחנו יוצרים תשתיות ואח"כ צריך פשוט להרפות ולתת לבריאה / יקום /אלוהות, לעשות את שלה.

היום הרגשתי את זה קורה לנגד עיניי.

הדימוי הוא של חוטים, שכל אחד נמשך בתזמון הנכון בכדי ליצור את הרצף ההרמוני המושלם. ברגע שסיימנו לעבוד על תשתיות (לטפל בטראומות, רגשות, פחדים, אמונות, דפוסים), וייצרנו את החזון לנגד עניינו, זה הזמן להפסיק להתערב.

ריפוי לב שבור ואובססיה ישנה. הדרך לזוגיות חדשה

אני שמה לב שמיניות ומגנוט עובדים באופן מאוד קרוב.
מבין האנשים המינים יותר שפגשתי, גם המגנוט שלהם היה עוצמתי.
הרבה מעבר לרצון החופשי של הפרטנר הזוגי שלהם.

אני תוהה כמה כוח יש שם, מהסוג ההרסני, המכאיב.

כמה מאיתנו באמת יודעות לייצר הפרדה אנרגטית? או לשמור על המרחב האישי מפני פלישה אנרגטית? מעט מאוד.
כמה נשים בכלל מודעות למשמעות של פלישה אנרגטית?

סדרת מפגשים להגשמת משאלות לב

למידע נוסף לחצי כאן

הוקרת תודה

קיבלתי מתנה. ענקית. הרבה מעבר ליכולת שלי להכיל. פעם, הייתי מסרבת לקבל את זה, כי היה לי לא נעים. הנה מתוך שלל המחשבות שהיו רצות לי בראש:

• האם זה אומר עליי שאני נזקקת? נתמכת?
• האם אני אהיה חייבת משהו בתמורה?
• האם יש לי מה להציע בתמורה?
• האם יש סעיפים נסתרים בחוזה?
• האם אאבד את החירות שלי באיזה אופן לסרב כשיבקשו ממני משהו בתמורה?
• האם מגיע לי בכלל לקבל את זה?
  למה דווקא לי?

אז מה יש פה? חשדנות? ללא ספק. פחד לאבד את החירות? נכון. הקטנה עצמית? גם.

חוזים נעשים כל הזמן, בכתב, בעל פה ואפילו בדממה מוחלטת. כל מערכת יחסים מורכבת מאין ספור חוזים. ככל שפחות נאמר מפורשות, כך מערכת היחסים נעשית צפופה רגשית.

אחד הטעויות הכי גדולות שלנו, היא הסקת מסקנות.

הגשמות

כבר שנים שאני לומדת, חוקרת, ומנסה בכל ליבי לייצר מציאות. אני מבינה לחלוטין איך עושים את זה, ומייצרת באופן קבוע כל מיני הגשמות.

ועדיין כל כמה זמן, אני מאבדת אמונה. אני תוהה מה זה השטויות האלה, כמה זמן ומשאבים אני מבזבזת על זה, במקום לעשות את הדברים כמו כולם, תכלס.

כל פעם שאיבדתי אמונה, והתחלתי להאמין שזה שטויות, המון הבנה חדשה המגיע.

פתאום קלטתי את כל הוקרות התודה שפספסתי,