מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה?

זאת אולי ה-שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו, ומתחמקים ממנה כמו "ניו" במטריקס. אני מאמינה עד עמקי נשמתי שמשאלות הלב שלנו נועדו לגשמה, ושכשאנחנו נאמנים להם, כל המציאות מתגייסת לתמוך בדרך.
אבל השאלה הזו היא בראשיתית, היא חייבת להיות שם, בדרך שלנו. כי כל מה שמסתתר מאחוריה הם הסיבות ל"למה זה לא קורה כבר עכשיו?".
אם היה לי האומץ או חסר הלב לשאול מטופלת פוריות: מה יקרה אם זה לעולם לא יקרה? אני חושבת שאני יודעת מה תהיה התשובה שלה.

היום שבו מתה התקווה (ונולדה האהבה!)

משהו בתכי נהיה ריק. איבדתי את התקווה שלי ואת האמון שלי באספקט מסויים. אני מנסה לייצר שוב תקווה ואמון בכדי לנשוב בה רוח של מוטיבציה, ואין. זה איננו. לא קיים.

נזכרת במילים של קולגה יקרה, שביטלה את חשיבות התקווה. תקווה יכולה להכאיב ולאכזב מעצם המיקוד שלה באין. ואכן כך עשתה בי, ואולי בגלל זה נעלמה מתוכי.

היא דיברה על התרגשות. ההתרגשות מתייחסת ליש.

במקום הזה שאין בי, גם להתרגשות אין מקום. אין לה אחיזה.

מה זה היש הזה שחסר שם והותיר חלל?

מה זה יש בכלל?

הוקרת תודה

קיבלתי מתנה. ענקית. הרבה מעבר ליכולת שלי להכיל. פעם, הייתי מסרבת לקבל את זה, כי היה לי לא נעים. הנה מתוך שלל המחשבות שהיו רצות לי בראש:

• האם זה אומר עליי שאני נזקקת? נתמכת?
• האם אני אהיה חייבת משהו בתמורה?
• האם יש לי מה להציע בתמורה?
• האם יש סעיפים נסתרים בחוזה?
• האם אאבד את החירות שלי באיזה אופן לסרב כשיבקשו ממני משהו בתמורה?
• האם מגיע לי בכלל לקבל את זה?
  למה דווקא לי?

אז מה יש פה? חשדנות? ללא ספק. פחד לאבד את החירות? נכון. הקטנה עצמית? גם.

חוזים נעשים כל הזמן, בכתב, בעל פה ואפילו בדממה מוחלטת. כל מערכת יחסים מורכבת מאין ספור חוזים. ככל שפחות נאמר מפורשות, כך מערכת היחסים נעשית צפופה רגשית.

אחד הטעויות הכי גדולות שלנו, היא הסקת מסקנות.