מגנוט מתחיל עכשיו

כל כמה זמן אני מתבוננת במציאות שלי ושואלת את עצמי: האם זה המקום שאני רוצה להיות בו? האם אני שמחה בבחירות שלי? האם אני מרגישה בנתיב הלב שלי?

המציאות שלנו ברגע זה היא תוצר של האמונות, המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו. ככל שאנחנו נאמנים לרצון הלב, ופועלים בהתאם, כך שאנחנו חווים את המציאות כ"להיות במקום הנכון בזמן הנכון". המציאות מרגישה מדוייקת ותואמת לרצון.

כשהתיאום הזה לא בא לידי ביטוי במציאות, אנחנו בסוג של "עיוורון שיפוטי" כלפי המציאות כפי שהיא עכשיו, כשבעצם The best things in life are free. שמחה, אהבה, חיבוק, הכלה, נתינה וכו', הם לגמרי במציאות שלנו כל הזמן.

אז מצד אחד חוסר התיאום בין הרצון למציאות זה סימן שיש עוד מה לעשות כדי להמשיך ולשפר ולדייק. להיות אמיצה מספיק כדי להיות נאמנה לרצון הלב.

7 דרכים לתמוך בתדר הלב

לפני כמה ימים צללתי רגשית. הרגשתי שכל מה שאני עושה נתקע באיזה קיר נעלם. האשמתי את מרקורי שבטח שוב בנסיגה, ובשערים האנרגטיים שכל הזמן נפתחים ומשפיעים מידי על אנשים כמוני.

לפעמים אנחנו צריכים קביים, לתחזק שמחה, קלות, אהבה. הנה כמה מעולים שאני משתמשת בהם כשהכל נהיה לי דחוס ואפרורי...

1.    מתיחות.
תנועה מכל סוג, תהיה טובה לשחרור הורמונים שמעלים מצב רוח.
תנועה טובה של הדם וחמצן תמיד יהיו תומכים ל"שמירה על תדר גבוה".
מתיחות מביאות איתן איכות של גמישות. גמישות בגוף מעודדת גם גמישות מחשבתית, והפתרונות מגיעים כשיש להם לאן לחדור.

2.    שתייה.
כשאנחנו מיובשים, הגוף שלנו דחוס, הדם שלנו סמיך, האנרגייה שלנו נמוכה.
שתיית כמות מספקת של מים היא קריטית לגוף, אבל היא חשובה גם לנפש.
שימי לב להקפיד על 2 ליטר מים ביום (אפשר גם תה צמחים).
קפאין מכל סוג (קפה, תה, שוקולד) מוציא מים מהגוף.

להרפות ולנוח בעשייה

ככה הוא כתב: "כאשר אתה מבין שהמציאות יכולה להיווצר רק בזכות אהבתך, אתה מתחיל להבין שאינך יכול ליצור מציאות עם תודעתך".

ואני מסכימה איתו, עם כל מילה. התודעה שלי מסכימה איתו. ואיכשהו המילים האלה לא הצליחו לחלחל מעבר לראש שלי. אפילו הלב שלי מסכימה איתו. אבל משהו בי מתנגד נחרצות. מסרב לנוח.

תקופה ארוכה הייתי מבולבלת. למדתי המון כלים ליצירת מציאות וכולם היו קשורים לשינוי של התודעה, המחשבות, תת המודע. למדתי לדמיין, לתקשר, לעבוד עם עולמות עליונים להגשמה. אבל זה היה מנותק מהמציאות. וזה דרש ה-מ-ו-ן עבודה, עשייה ותחזוקה.

ואז למדתי להרפות, לשחרר, לתת אמון. והרפתי, שיחררתי ונתתי אמון. וכלום לא קרה. כי הפסקתי לתחזק ולקחת אחריות. כבר לא הייתי נוכחת ברצון שלי, אלא קרה שגם הוא נעלם לו אי שם בעולם האתרי.

אם היית יכולה לדמיין לך מציאות - מה היית רוצה שיקרה?

התודעה שלנו היא מגרש משחקים. אנחנו מדמיינות שם, משחקות עם רעיונות, מחשבות, חלומות. אנחנו חוששות, דואגות, מפחדות, אבל גם מתרגשות, משחקות, חוגגות.

דמייני דף ציור ענקי. אם היית יודעת שמה שתציירי שם יקום לתחייה, היית מציירת שם את הדאגות והפחדים שלך? או את הכמיהות העמוקות שלך? את משאלות הלב שלך?

התודעה שלנו היא דף הציור הזה. ומה שאנחנו מציירות שם אכן קם לתחייה. ככל שאנחנו שמות יותר מיקוד רגשי ומחשבתי זה קורה מהר יותר. ככל שאנחנו מציירות יותר מחסומים סביבי הרצון, כך זה מוגבל ונדחה למועד מאוחר יותר, ממתין שנבשיל.

זה נכון לגבי הפחדים שלנו, זה נכון לגבי הכמיהות שלנו.

דף הציור הזה, התודעה שלנו, במצב הרגיל שלו מצא ב-ה-מ-ו-ן ציורים. המון רגשות, מחשבות, רצונות, פחדים. בכל ביחד, מעורבב, מבולגן, עמוס ומלא סתירות. ההגשמות שלנו קורות באופן מעורבב, מבולגן, עמוס ומלא סטירות. אנחנו מתבעסות כשהמציאות מביאה איתה תוצרים לא מדוייקים, או דווקא את הפחדים שלנו. אנחנו מרגישות חסרות אונים אל מול זה. וזה מאוד מובן. אף אחד, מעולם לא לימד אותנו איך זה עובד. רוב האנשים היום עדיין לא יודעים איך זה עובד.

אל תתמלאי ברגש. תחגגי את הרגשות שלך!

מטופלות שלי תמיד מופתעות מהקשר שאני מציגה להן בין הרגש לגוף. בכנות, אני מופתעת בכל פעם מחדש ביחד איתן, כשאנחנו חוקרות ומגלות מה הייתה הסיטואציה הקטנטונת שהובילה לתקיעות הגדולה. זה לפעמים כל כך חסר פרופורציה, שזה עצוב.

משהו שמישהו אמר, כוונה שהתפרשה לא נכון, עלבון, פחד, כעס.

לכל אחת מאיתנו יש תפיסת מציאות ייחודית. אין אף אדם נוסף בעולם שמבין את הדברים בדיוק כמונו. יש קרוב יותר ורחוק יותר, אבל זה ייחודי כמו טביעת אצבע.

ככל שתפיסת המציאות שלנו צרה יותר בתחום מסויים, נשמע את עצמינו אומרים משפטים כמו: "אין מה לעשות, ככה זה, זה מה יש", וכשנפגוש את המציאות במקום בו אנו חסרות אונים כי "אין מה לעשות, ככה זה, זה מה יש", נחווה רגש בלתי נעים אל מול המציאות העגמומית. באותו הזמן, מישהו אחר, שמאמין "שיש מה לעשות, שיש אפשרויות, שיש בחירה", יחווה את אותה הסיטואציה עם רגש נעים יותר.

אם השאיפה שלנו (זו השאיפה שלי בכל מקרה...) ליהנות מהחיים, לחגוג אותם, לחוות אותם באופן מהנה (ולא בסבל, תסכול, וקושי), יש לנו אחריות אישית להרחיב את תפיסת המציאות שלנו בכל אספקט.