אומץ, שמחה ורצון הלב - מאחלת לכם אותם, לשנה נפלאה של בחירות חדשות {ניוזלטר דצמ' 2017}

הי אהובות יקרות,

החודשים האחרונים של 2017 הביאו שינויים עצומים.

דרוש אומץ אדיר ללכת שבי אחרי משאלות הלב והרצון הנשמתי, ולהסכים להיפרד מחלקים מהותיים בהגדרת הזהות הישנה שלנו.

בחודש האחרון עשיתי כמה צעדים שהרעידו לי את הבייציות והביאו אושר לליבי ;)

צעד ראשון היה הגשמת משאלת הלב העתיקה שלי, שישבה במגירה המון שנים. היא נזנחה שם בעלבון כי היה לה מבנה דימיוני גרנדיוזי. ברגע שהסכמתי ללכת בדרך צעד-צעד, כך היא הפכה להיות מציאותית, ישימה, ומהנה, כך שאני די טופחת לעצמי על המצח, וחושבת איזה אהבלה הייתי עם כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי ללמה זה לא אפשרי עבורי בחיים האלה.

זה כל כך אפשרי שזה דבילי!

אם היית יכולה לדמיין לך מציאות - מה היית רוצה שיקרה?

התודעה שלנו היא מגרש משחקים. אנחנו מדמיינות שם, משחקות עם רעיונות, מחשבות, חלומות. אנחנו חוששות, דואגות, מפחדות, אבל גם מתרגשות, משחקות, חוגגות.

דמייני דף ציור ענקי. אם היית יודעת שמה שתציירי שם יקום לתחייה, היית מציירת שם את הדאגות והפחדים שלך? או את הכמיהות העמוקות שלך? את משאלות הלב שלך?

התודעה שלנו היא דף הציור הזה. ומה שאנחנו מציירות שם אכן קם לתחייה. ככל שאנחנו שמות יותר מיקוד רגשי ומחשבתי זה קורה מהר יותר. ככל שאנחנו מציירות יותר מחסומים סביבי הרצון, כך זה מוגבל ונדחה למועד מאוחר יותר, ממתין שנבשיל.

זה נכון לגבי הפחדים שלנו, זה נכון לגבי הכמיהות שלנו.

דף הציור הזה, התודעה שלנו, במצב הרגיל שלו מצא ב-ה-מ-ו-ן ציורים. המון רגשות, מחשבות, רצונות, פחדים. בכל ביחד, מעורבב, מבולגן, עמוס ומלא סתירות. ההגשמות שלנו קורות באופן מעורבב, מבולגן, עמוס ומלא סטירות. אנחנו מתבעסות כשהמציאות מביאה איתה תוצרים לא מדוייקים, או דווקא את הפחדים שלנו. אנחנו מרגישות חסרות אונים אל מול זה. וזה מאוד מובן. אף אחד, מעולם לא לימד אותנו איך זה עובד. רוב האנשים היום עדיין לא יודעים איך זה עובד.

אל תתמלאי ברגש. תחגגי את הרגשות שלך!

מטופלות שלי תמיד מופתעות מהקשר שאני מציגה להן בין הרגש לגוף. בכנות, אני מופתעת בכל פעם מחדש ביחד איתן, כשאנחנו חוקרות ומגלות מה הייתה הסיטואציה הקטנטונת שהובילה לתקיעות הגדולה. זה לפעמים כל כך חסר פרופורציה, שזה עצוב.

משהו שמישהו אמר, כוונה שהתפרשה לא נכון, עלבון, פחד, כעס.

לכל אחת מאיתנו יש תפיסת מציאות ייחודית. אין אף אדם נוסף בעולם שמבין את הדברים בדיוק כמונו. יש קרוב יותר ורחוק יותר, אבל זה ייחודי כמו טביעת אצבע.

ככל שתפיסת המציאות שלנו צרה יותר בתחום מסויים, נשמע את עצמינו אומרים משפטים כמו: "אין מה לעשות, ככה זה, זה מה יש", וכשנפגוש את המציאות במקום בו אנו חסרות אונים כי "אין מה לעשות, ככה זה, זה מה יש", נחווה רגש בלתי נעים אל מול המציאות העגמומית. באותו הזמן, מישהו אחר, שמאמין "שיש מה לעשות, שיש אפשרויות, שיש בחירה", יחווה את אותה הסיטואציה עם רגש נעים יותר.

אם השאיפה שלנו (זו השאיפה שלי בכל מקרה...) ליהנות מהחיים, לחגוג אותם, לחוות אותם באופן מהנה (ולא בסבל, תסכול, וקושי), יש לנו אחריות אישית להרחיב את תפיסת המציאות שלנו בכל אספקט.