התודעה שלנו היא מגרש משחקים. אנחנו מדמיינות
שם, משחקות עם רעיונות, מחשבות, חלומות. אנחנו חוששות, דואגות, מפחדות, אבל גם
מתרגשות, משחקות, חוגגות.
דמייני דף ציור ענקי. אם היית יודעת שמה
שתציירי שם יקום לתחייה, היית מציירת שם את הדאגות והפחדים שלך? או את הכמיהות
העמוקות שלך? את משאלות הלב שלך?
התודעה שלנו היא דף הציור הזה. ומה שאנחנו
מציירות שם אכן קם לתחייה. ככל שאנחנו שמות יותר מיקוד רגשי ומחשבתי זה קורה מהר
יותר. ככל שאנחנו מציירות יותר מחסומים סביבי הרצון, כך זה מוגבל ונדחה למועד
מאוחר יותר, ממתין שנבשיל.
זה נכון לגבי הפחדים שלנו, זה נכון לגבי
הכמיהות שלנו.
דף הציור הזה, התודעה שלנו, במצב הרגיל
שלו מצא ב-ה-מ-ו-ן ציורים. המון רגשות, מחשבות, רצונות, פחדים. בכל ביחד, מעורבב,
מבולגן, עמוס ומלא סתירות. ההגשמות שלנו קורות באופן מעורבב, מבולגן, עמוס ומלא
סטירות. אנחנו מתבעסות כשהמציאות מביאה איתה תוצרים לא מדוייקים, או דווקא את
הפחדים שלנו. אנחנו מרגישות חסרות אונים אל מול זה. וזה מאוד מובן. אף אחד, מעולם
לא לימד אותנו איך זה עובד. רוב האנשים היום עדיין לא יודעים איך זה עובד.
