הסתכלות ארוכת טווח

מתנה שקיבלתי בשנים האחרונות: היכולת להתבונן באנשים והסיפור שלהם ~לאורך שנים~.
כשאני מטיילת פה בפייסבוק, מתוך מודעות שהוא מציג לי עיוות של המציאות, אני עדה בעיקר להפי-הפי של אנשים: טיולים, חגיגות, אירועים, משפחות, הצלחות.

לכולנו יש רגעים כאלה, שהכל דבש. 
אפילו שכולנו ילדים גדולים ויודעים שהחיים הם מגוונים יותר מקשת, אנחנו עדיין מאמינים שהחיים שלהם דבש, ושלנו קשת.

לאמוד את כלל החיים של מישהו (עצמינו) על פי נקודה בזמן, או לפי אספקט אחד מכלל החלקים המרכיבים את היום יום, זה הגיוני כמו מערכת החינוך.

כולנו נמצאים בדרך. כולנו לומדים כל הזמן. פוגשים אנשים, חווים חויות, עוברים דרך רגשות, דרך רצונות, דרך מחשבות, דרך הצלחות, דרך כשלונות, דרך פחדים, דרך קיפאון, דרך מוטיבציה...

אנחנו מתבוננים החוצה כדי לשפוט את עצמינו. ופייסבוק שיהיה בריא, מספק לנו שלל אפשרויות דבש להשוואה: איפה אני ביחס ל... הבעיה היא שזה גם כואב וגם לא אפקטיבי. 

אלא אם אתם מהאנשים האלה שאוהבים ביקורת ותחרות. אם אתם כאלה, עופו על עצמכם.
אם אתם לא, תרככו. תקשיבו, תאהבו, תקבלו, תפרגנו לעצמכם על מי שאתם ברגע הזה, תחליטו מי בא לכם להיות ברגע הבא. 

החיים הקשת.
עכשיו. מקודם. אח"כ.
משתנים ללא סוף.
ואנחנו איתם.
קשת.

♡ נט

ניוזלטר מרץ 18 | להתחדש איתי ב"לבולוציה!"

אנחנו מנקים את הבית, והאבק מגיע כדי להזכיר לנו: Life is messy!

נכון, החיים מלאים בהפתעות, ויש מגוון דרכים להגיב להפתעות האלה.

ככל שאנחנו מתפתחים כאנשים, אנחנו מבינים את המציאות, את העולם, את היקום, את המשחק פה יותר טוב, וקל לנו להכיל את המציאות על שלל האפשרויות שהיא מביאה.

השבוע שאלתי בפייסבוק, מהם חיים ראויים? 

מי הם האנשים שהבינו את החיים?

התשובה שגיבשתי תוך כדי דיאלוג עם שלל המגיבים, הוא כזה:

ככל שאנחנו עוברים התפתחות אישית, ככה יש לנו כלים להתמודד.

ההתפתחות *חייבת* להיות בכל ארבעת העולמות שמרכיבים אותנו כשלם, 

מאחר וכל איזור שאיננו מטופח הוא בהכרח איזור מוזנח, 

והוא מכיל תדר נמוך שמשפיע על כל השלם. 

לעורר את המגנט הפנימי!

יאי, איזה ימים מדהימים. אז ככה זה מתגלה במציאות? ככה זה מרגיש?
כשעוד ועוד סימנים מגיעים לחזק את הדרך.
אני מלמדת את זה כבר שנים, ואיכשהו (אוי לבושה) זה פסח עליי.
לא סתם זה פסח עליי, התחבאתי היטב שלא ימצא אותי.
התחבאתי מתוך פחד גדול שגם אותו החבאתי היטב, בעיקר מעצמי.

והנה פתאום, ממש בהפתעה גמורה, זה מופיע ומופיע לנגד עיניי.
עוד ועוד אותות וסימנים, שמספרים לי שאני במקום הנכון בתוכי.
שהצלחתי לאסוף את כל החלקים שמרכיבים אותי, ולייצר מהם יצירת מופת של המחקר הפרטי שלי עלי אדמות.

המסרים מגיעים בשלל דרכים, דרך המון אנשים עם מילים שתופסים בתוכי מאסה קריטית ודוחפים אותי קדימה. 

ככל שאני מתבוננת בשינוי הזה מתפתח, אני מבינה כל מיני דברים.

אחד מהתובנות של היום היה לגבי היכולת למגנט, להדהד החוצה ולפגוש בחזרה. 

את המגנט שלי כיביתי באופן יזום כשהתחתנתי.
כדי למנוע קונפליקטים, סגרתי את הנראות שלי לעולם.
אלוהימ, כמה טוב שסגרתי את זה.
ניסיתי להפוך את זה בכל פעם באספקט אחר בחיים שלי, ללא הצלחה.
ככל שאני מלמדת אהבה עצמית כתשתית, המגנט שלי התחיל להתעורר, התחיל לרטוט, אבל לא מספיק.

גוף הרגש הוא לא ג'אנקיאדה!

מי שעוברת אבולוציה לתדרים של הלב והנפש, מוצאת את עצמה קשובה ונאמנה יותר לרצונות שלה עצמה. זה לא בא על חשבון אף אחד אחר, להפך, זה הופך אותנו למעיין נובע של אהבה, שמאפשר להעניק הרבה יותר מעצמינו לעולם. הגוף הרגשי שלנו יכול להיות מגנט יפהפה לרצונות הלב, או להיות ג'אנקיאדה, מחסן מטונף של כל מה שלא הצלחנו לעכל מהמציאות וטרם פינינו זמן לפנות מהדרך. לא נראה לי שזה ממגנט דברים הולמים לחיים שאנחנו ראויים לחיות. אפשר לחיות חיים שלמים של למלא ולרוקן את המחסן, וזה מעייף באותה המידה של אגירה אינסופית. או שאפשר לעבור אבולוציה. ללמוד איך להפסיק לאגור, לשנות פרספקטיבה, לייצר שינוי משמעותי בתפיסת המציאות, לייצר תשתיות בריאות של אהבה. העולם הרגשי שלנו מורכב משני סוגי קולות:

אפס חרטות!

חזרנו הביתה והיא הייתה עוד בדמעות. כל הנסיעה הסברתי לה למה חוויה כזו היא חשובה אפילו שהיא כרגע כואבת. היא בחרה ללכת בדרך הלב שלה, והמציאות דואגת להפגיש אותנו עם שלל אפשרויות. בלעדיהם היה פה משעמם, ובזכותם אנחנו עוברים כל הזמן אבולוציה אישית. אנחנו הרי יכולים להיות כל-כך הרבה יותר!

את האירוע הזה או כל אירוע היא יכולה לתייק בתוך נבכי נפשה (וכתוצאה מזה גם בגוף) כחוויה קשה, דרמטית, מלאת חרטה, אשמה, בושה, כעס, עלבון. חוויות כאלה בד"כ סוגרות לנו את נתיב רצון הלב, ומלמדות אותנו לוותר, להתפשר, ללכת על בטוח, להאמין שזה לא בשבילנו. היא הייתה בדרך לשם, עד שהפגשתי אותה עם האפשרות השניה.

האפשרות השניה היא לאהוב את עצמה על שהלכה בדרך. זה דרש אומץ, אמון, אהבה ואפילו גדולה להתמודד עם האפשרות של אכזבה. מתוך החוויה יש המון מה ללמוד לפעם הבאה. לא רק מה לא, אלא בעיקר מה כן. איזו גישה בריאה אפשר לאמץ כדי לעבור את זה בפעם הבאה בעוד יותר טוב.

חד וחלק ואכזרי בצורה מופלאה

נפעמת. אני מרגישה שאני משילה מעצמי עול של המון שנים. אני מרגישה את הכובד הזה נושל ממני אפילו ברמה הפיסית. זה לא רק המשקל והעומס בכתפיים זה גם השקט בתוכי, שנובע מאלפי תסבוכות וקשרים שנפרמים. מסוג הדברים שאי אפשר לדמיין שהולכים לקרות, כשנמצאים לפני ההסכמה לשחרר. אני מרגישה את זה בגוף שלי, משתנה בכל כך הרבה רבדים.

ובאותו הזמן שהישן מפנה מאסה פסיכית של מקום, ככה החדש מתגבש ומתרגש בתוכי. ואם מתוך הרגל אני מנסה לקחת מהישן ולערבב עם החדש, ההתלהבות הזו נעלמת, הגוף פשוט מסרב לתגמל אותי על החלטות שלא מביאות JOY ללב שלי. או חגיגה או כלום - במה את בוחרת? חד וחלק ואכזרי בצורה מופלאה.

זה לא מרשה לי להשאיר קצוות פתוחים של חוסר שלמות. משהו לא יושב טוב - תמצאי למה, תבחרי אחרת, תמשיכי לחפש עד שתמצאי את מה שמייצר לך מסיבה קטנה בגוף. 

אבולוציה לדרך הלב

ככל שאנחנו צועדים בדרך, אנחנו נהיים משוכללים יותר, מוצלחים יותר, קל לנו יותר.

כולנו נולדים עם כשרון גולמי, וככל שנבחר לצעוד בדרך הזו, ככה נשייף את אותו היהלום המהמם שהוא "אני".

הבעיה מתחילה ונגמרת באותם החלקים שזקוקים לאישור מבחוץ ויוצרים דיאלוג הפנימי אכזרי ובלתי נדלה. אותו הדיאלוג שמסרב להכיר בגדולה המולדת שלנו.

לפעמים הדיאלוג כל כך אכזרי שהוא מסרב להכיר בכשרון הגולמי, ובטח שלא מרשה לנו ללכת בנתיבי הלב, שהם הדרך שבה הנשמה רוצה ללכת, שלשמה הגיעה לכאן, לחוות חיים.

הצורך באישור מבחוץ, זה כמו לנסות למלא בור ללא תחתית. זה לא הולך לקרות, וזה הולך להיות סיזיפי ומעייף לאורך כל הדרך והניסיונות.

עכשיו תראו כמה פשטות ויופי גלומים במציאות שלנו, כשאנחנו מסכימים לעבור אבולוציה עצמית ולבחור ללכת בדרכי הלב ולמלא את הבור מבפנים החוצה: 

אבולוציה רגשית

זה כמו להתבונן בקשת יפהפייה בשמים, ולראות איך צבע אחד זולג וזולג ועוטף ומסתיר את כל השאר. 

רגשות הם כאלה. זולגים, משתלטים, מבקשים את תשומת ליבינו. פעם כשרגש היה משתלט, הייתי טובעת בתוכו. מזדהה עימו כליל, הולכת לאבדון ולא מוצאת את הדרך חזרה. 

אחרי אבולוציה רגשית קטנה מוצאת את עצמי מתבוננת ברגש תופס נוכחות, אבל אני מזהה את כל שאר צבעי הרגשות מפנים לו מקום ביראת כבוד, ממתינים שנסיים את הריקוד שלנו יחד, בידיעה שיתפנה להם שוב מקום במהרה לחגוג את החיים.

החלק המדהים באמת, זה שהכתם הזה, הוא משהו שמתחולל לגמרי בתוכנו, ועם זאת, הוא נראה ומורגש למרחוק. 

אנחנו קוראים זה את זה אינטואיטיבית, מבלי להבין בכלל. 

אנחנו מרגישים זה את זה. גם הפוקר-פייסים המוכשרים ביותר, כשמכירים אותם ניתן לזהות את העננות שעוברים בהם. אבל בכנות, למה זה טוב ההסתרה הזו? 

כולנו יצורים מרגישים. 

כמה טיפולים צריך?

היא שואלת אותי: "מה, עוד פעם ללכת לטיפול? כמה כסף כבר אפשר להוציא על זה?! נמאס לי!"

עניתי לה: "אני מבינה אותך. גם לי נמאס מהנושא שאני חופרת בו כבר כמעט עשור. אבל לא יהיה לי שקט עד שאסיים איתו. וגם לך לא. זו הלמידה הגדולה. זה שיעור משנה חיים. זה ה-דבר שבוער בקרבך, ויש לזה מיליון סיבות טובות, גם אם לא נבין אפילו סיבה אחת."

עוד טיפול, ועוד שיטה, ועוד הבטחה, ועוד מטפלת.

האתגרים הגדולים הם מורכבים, והם כאלה בכדי שנחקור ונטפל בהם עד תום.

אני מאמינה שזה שיעורי חיים, כאלה שהם חלק מהמתנה שיש לנו להביא לעולם.

ככל שאנחנו נכשלים בזה יותר פעמים, העושר שלנו רב יותר.

ללא ספק, זה מעצבן, וזה שובר את הנפש, אבל תחשבו על סיפורי המוטיבציה הכי גדולים שיש. הם באים עם תשוקה בלתי נדלית, ורצף מרשים של כישלונות. 

איך לבחור שיטת טיפול?

היא התיעצה איתי: "מה עדיף לי דיקור או טיפול אנרגטי?"

עניתי לה: "טיפול רגשי! עשית אין ספור טיפולי גוף, תודעה, אנרגיה. פליז, תתני לרגש שלך חופש!"

יש איזה קטע בעולם שאני מטיילת בו, של אנשים שעושים התפתחות אישית ורוחנית מ-ט-ו-ר-פ-ת. אבל מה...קצת מתעלמים מהרבדים האחרים של הקיום שלנו (גוף, רגש, תודעה, אנרגיה)...

אפשר להשפיע על הגוף דרך עבודה אנרגטית, תודעתית, רגשית או פיסית. 

כולם יעבדו. 

כל אחד אולי בקצב שונה. 

ואני לגמרי בעד כל סוגי הטיפול. 

אבל זה בדיוק העניין. 

אני בעד *כל* סוגי הטיפול!

בכל שלב יש דרך אחרת ללכת בה. לשים עליה את תשומת הלב. 

אפשר להישאר רק באספקט רוחני, אבל זה אומר שאחד האספקטים האחרים שזקוק לתשומת ליבינו, ימשיך לקרוא בעוד ועד דרכים יצירתיות, עד שנבין שיש דרך נוספת ללכת בה. 

מתי לבוא לטיפול?

היא שאלה אותי: "אז, לבוא לטיפול?"

עניתי לה: "לא יודעת. רק את יודעת מתי זה מבעבע לך בבטן. מלהקשיב לך נראה לי שעוד לא. זה נשמע כמו אדוות של מה שעשינו. עוד לא התגלה הרובד הבא."

מכירים את ההבטחה שלי לפתור "נושא" בטיפול אחד?! אני לגמרי עומדת מאחורי המילה של עצמי. 

העבודה הזו עם תת המודע מאפשרת חקירה לנקודה בעבר שגרמה לאיזה משבר ושינוי ב"אני" שלנו. 

העזרה של משפחת הנשמה של המטופלת, מביאה אותנו באופן אפילו יותר מדוייק לנקודת ההתחלה, למקור, לשורש. 

ריפוי כזה ממוקד מביא לריפוי במציאות העכשווית בכל כך הרבה רבדים ומקומות. 

הריפוי מגיע לאשכול שלם של דברים שנלמדו כתוצאה מחוויית ילדות שיכולה להיות גדולה או קטנה, או אפילו אי הבנה של ילד.

אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?

אחד התרגילים המרפאים שיצא לי לעבוד איתם, זה להתבונן בדברים שמתפקששים. החוויות האלה שהורסות לנו את היום, מכניסות לנו ערמות של סטרס self-inflicted, אלה שהמציאות מתפוצצת לנו בפנים, ואנחנו חושבות: אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי? 

ברירת המחדל שלנו היא לאגור סטרס, להתפוצץ מעצבים ואז להישאר עם תסכול. אתם יכולים לדמיין איך האנרגיה הזו גועשת בתוך הגוף? איך המקום זרימת אנרגיה מרוממת כמו אחרי שיעור יוגה, מדיטציה או סקס, רובינו מרגישים כמו אחרי חיבור למקור חשמל בקטע רע.

המשפט הזה שכולנו אומרים בוורסיה כזו או אחרת: "אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?" בד"כ הולכת לאיבוד אחרי חצי שעה או חצי יום או במקרה הגרוע חצי חיים.

השאלה הזו נאמרת באופן שמצפה לתשובה אבל לא באמת מאמין שיש דרך לתשובה להגיע. ופה הטעות. התשובה מהדהדת סביבנו כל הזמן, בעיקר בשביל ללמד אותנו, בעיקר בשביל שלא יקרה לנו שוב כזה. השאלה היא עד כמה אנחנו טורחים לחדד את החושים שלנו בכדי להצליח לחבר בין התשובה לבין השאלה.

אבולוציה אישית {ניוזלטר ינואר 2018}

אבולוציה, היא המילה שמלווה אותי תקופה ארוכה. אני מרגישה באבולוציה בלתי נגמרת מאז 2010. אני רואה את הסובבים אותי עוברים אבולוציה (התפתחות אישית מואצת!), את כדוה"א, את עולם התקשורת, את הילדים, את עולם המיניות, את עולם הרוחניות - ובעצם, מה לא?
(טוב, יש אנשים שבוחרים לא לעבור אבולוציה בעליל. וזו זכותם. אבל זה פחות מרתק אותי.)

ואחרי טיפוס מאסיבי בעולם הרוח, אני שמה לב שיש שינוי נוסף: מעבר לארצי, לחומרי, לתכל'ס. חיבור לעשייה ארצית מקורקעת בשילוב עם הרוחני. כמוני, גם המון מהקולגות שלי עברו דרך לא פשוטה בשנים האחרונות עם הבנות מרחיקות לכת לגבי יצירת מציאות, ומציאות רחוקה שנות אור מהפוטנציאל שלה. הפער הזה בין פוטנציאל למציאות הטריף לי את המוח, אבל הפך להיות מחקר מרתק!

2017 הביאה איתה מעבר מרגש למעשי, לארצי. חברה אהובה הגדירה לי את זה יפה היום באוזן: כאילו כולנו עשינו ריסטארט. כיבוי והפעלה מחדש. אחרי המון-המון עדכוני גירסה.

2018 מביאה איתה תחושה של שקט, יציבות, אי-מאמץ. כאילו חלקי הפאזל סוף כל סוף נופלים למקומם.