חזרנו הביתה והיא הייתה עוד בדמעות. כל
הנסיעה הסברתי לה למה חוויה כזו היא חשובה אפילו שהיא כרגע כואבת. היא בחרה ללכת
בדרך הלב שלה, והמציאות דואגת להפגיש אותנו עם שלל אפשרויות. בלעדיהם היה פה
משעמם, ובזכותם אנחנו עוברים כל הזמן אבולוציה אישית. אנחנו הרי יכולים להיות
כל-כך הרבה יותר!
את האירוע הזה או כל אירוע היא יכולה
לתייק בתוך נבכי נפשה (וכתוצאה מזה גם בגוף) כחוויה קשה, דרמטית, מלאת חרטה, אשמה,
בושה, כעס, עלבון. חוויות כאלה בד"כ סוגרות לנו את נתיב רצון הלב, ומלמדות
אותנו לוותר, להתפשר, ללכת על בטוח, להאמין שזה לא בשבילנו. היא הייתה בדרך לשם,
עד שהפגשתי אותה עם האפשרות השניה.
האפשרות השניה היא לאהוב את עצמה על
שהלכה בדרך. זה דרש אומץ, אמון, אהבה ואפילו גדולה להתמודד עם האפשרות של אכזבה.
מתוך החוויה יש המון מה ללמוד לפעם הבאה. לא רק מה לא, אלא בעיקר מה כן. איזו גישה
בריאה אפשר לאמץ כדי לעבור את זה בפעם הבאה בעוד יותר טוב.
