אלומת אור מתפצלת לרסיסי אור, לקשת יפהפייה. הסגול זוכר שהוא אור, למה אנחנו לא?
אלוהות, מתפצלת לחלקים יפהפיים של גוף שהוא יצירת מופת, רגשות אנושיים, מחשבות ותובנות, תנועה אנרגטית, נשמה, אני עליון, ילדה פראית, ועוד, עוד כל כך הרבה חלקים.
ככל שאנחנו מחברים חזרה את חלקי הפאזל אנחנו מתקרבים חזרה לאלוהות. אלוהות בגוף אנושי. שזה מה שנועדנו באמת להיות. זה המשחק שהגענו לשחק.
יש איזה משפט שאומר שחוזק השרשרת מוגדרת לפי החוליה הכי חלשה שלה.
אם הגוף הפיסי מוזנח, כמה דרך כבר אפשר לעשות איתו? כמה אלוהות יכולה להיות בה, לאורך שנים?
אם הרגשות שלנו מוזנחים, ואנחנו נשארים כעוסים, מלאי חרטה וטינה, איפה האלוהות כאן? אהבה וחמלה הם אולי ה-ביטוי להתעלות.
