זה כמו להתבונן בקשת יפהפייה בשמים,
ולראות איך צבע אחד זולג וזולג ועוטף ומסתיר את כל השאר.
רגשות הם כאלה. זולגים,
משתלטים, מבקשים את תשומת ליבינו. פעם כשרגש היה משתלט, הייתי טובעת בתוכו. מזדהה
עימו כליל, הולכת לאבדון ולא מוצאת את הדרך חזרה.
אחרי אבולוציה רגשית קטנה מוצאת
את עצמי מתבוננת ברגש תופס נוכחות, אבל אני מזהה את כל שאר צבעי הרגשות מפנים לו
מקום ביראת כבוד, ממתינים שנסיים את הריקוד שלנו יחד, בידיעה שיתפנה להם שוב מקום
במהרה לחגוג את החיים.
החלק המדהים באמת, זה שהכתם הזה, הוא
משהו שמתחולל לגמרי בתוכנו, ועם זאת, הוא נראה ומורגש למרחוק.
אנחנו קוראים זה את
זה אינטואיטיבית, מבלי להבין בכלל.
אנחנו מרגישים זה את זה. גם הפוקר-פייסים
המוכשרים ביותר, כשמכירים אותם ניתן לזהות את העננות שעוברים בהם. אבל בכנות, למה זה
טוב ההסתרה הזו?
כולנו יצורים מרגישים.
