משהו בתכי נהיה ריק. איבדתי את התקווה
שלי ואת האמון שלי באספקט מסויים. אני מנסה לייצר שוב תקווה ואמון בכדי לנשוב בה
רוח של מוטיבציה, ואין. זה איננו. לא קיים.
נזכרת במילים של קולגה יקרה, שביטלה את
חשיבות התקווה. תקווה יכולה להכאיב ולאכזב מעצם המיקוד שלה באין. ואכן כך עשתה בי,
ואולי בגלל זה נעלמה מתוכי.
היא דיברה על התרגשות. ההתרגשות מתייחסת
ליש.
במקום הזה שאין בי, גם להתרגשות אין
מקום. אין לה אחיזה.
מה זה היש הזה שחסר שם והותיר חלל?
מה זה יש בכלל?
