תקשורת רגשית, גופנית, מחשבתית

ביום ראשון הרגשות שלי העיפו אותי קיבינימטה. קמתי בבוקר הפוכה, והבנתי שהולך להיות יום של נטלי-חסרת-תועלת. אין לי זמן לזה, זעקה מתוכי נטלי-האחראית. לשווא.

אחרי שהקדשתי את היום לפירוק מטעני חבלה רגשיים, תמיכה של חברות וטיפול בטריגרים, יום שני הביא עימו נטלי-פרודוקטיבית ונטלי-יצירתית. ביום הזה הצוות היה גאה מאוד.

אבל אז הגיע יום שלישי. ביום שלישי התעוררה נטלי-בלי-חשק, כי שוב השתנו התוכניות של נטלי-יציבות. נטלי-בלי-חשק שכנעה את כולם שאין טעם להמשיך ככה כי זה מאמץ שווא. אנחנו מכירים את זאתי כבר. מעצבנת אבל צודקת. ואם לא מקשיבים לה, מגיעה נטלי-הממוטטת. זה אסון כשהיא מגיעה לשחק.

אחרי יום מלא חישובים ומסקנות לאיך להחזיר את היציבות, האמון והחשק, כולם הלכו לישון בתקווה ליום חדש.

אבל אז הגיע יום רביעי, והמית אסון חדש. נטלי-מיגרנה. אמנם זה הפורמט המעודן של נטלי-מיגרנה, אבל בשם כל חוסר התועלת העולמית, היא אלופת עולם. מה את רוצה היום? היא שותקת. כמו בדיחה גרועה על איך לריב עם אישה (אם אתה לא יודע מה הבעיה, אז כדאי שתדע!). נטלי-מיגרנה עברה מעירות לשינה. נטלי-המטפלת ניסתה לעזור, אבל היא הרבה יותר מוצלחת כשאין לה נטלי-מגרנה על הראש. בשלב הזה נטלי-האחראית כבר על סף התפוצצות. שבוע שלם של שטויות והבלים. מה עובר פה על כולם? איך אפשר להתקדם ככה?

הגוף שלך מ-ד-ה-י-ם! מגיע לו יותר. הגיע הזמן לאהוב.

הגוף שלנו הוא דבר מעורר פליאה במורכבות, בפונקציונאליות, בחוכמה שבו. ככל שאני עובדת יותר עם הגוף, אני נדהמת כמה אנחנו יודעים עליו, ויותר מזה, כמה עוד נסתר מהבנתינו.

אותו כאב הגב אצל עשרות אנשים, יגיע עם מסר אחר לחלוטין אצל כל אחד.

אותה המיגרנה, תציג את עצמה עם סימפטומים שונים ותבטא את אותה  התקיעות, אך עם אין ספור סיפורים אישיים, אינטימיים, ייחודיים, שאין שני לו.

הגוף שלנו הוא פלא. הוא גאוני.

אני רואה מאות אנשים שמעבירים חיים שלמים מבלי לתת כל כבוד (שלא להגיד יראת כבוד) לדבר המופלא הזה. איך יכול להיות מובן מאליו שהגוף שלנו אמור לתפקד באופן מיטבי לאורך שנים, ללא כל טיפול, טיפוח, והתייחסות?!