מכירים את זה שכל התוכניות קורסות ביחד? את הימים האלה שכל מה שסידרתם מתהפך לבלאגן מופלא? כאילו כל הבעיות התעוררו יחד לעשות אמבוש משותף?!
פעם ימים כאלה היו הופכים אותי. הייתי כועסת או מרגישה שכולם נגדי.
בחמישי האחרון היה לי יום כזה. וכאילו כעסתי. אבל לא באמת.
הרגשתי איזה תסכול עולה, ואיזה רגש ישן של "עוד פעם זה".
אבל בכנות, ידעתי שזה בסדר.
הרשתי לעצמי לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלת.
ישבתי בים וחייכתי לי פנימה אל הלב, וחשבתי לעצמי: טוב נו, בואי נראה לאן זה מזיז אותי עכשיו.
זה נחמד שיש לי אג'נדה ושאני קובעת תוכניות, כי ככה אני מייצרת מציאות בפועל.
אבל, הנה הגיע המציאות ופגשה אותי חזרה, ואמרה לי בדרכה: "זוזי".
אז זזתי.
בדקתי בעולם הרגשי שלי, מה שנמצא שם שמבקש ממני לזוז.
בדקתי בתודעה שלי, מה יש שם שמבקש ממני לזוז.
מצאתי, טיפלתי, סיימתי עם הסיפורים הפנימיים שלי תוך פחות מחצי שעה, והתפנה לי מקום לייצר תוכניות חדשות, הולמות יותר. כאלה שמכבדות את העבר, ובונות את העתיד כפי שאני רומה ולא מתוך אותם פחדים ישנים שמנהלים את המערכה אם לא מנקים אותם.
בפחות מחצי שעה, בזכות האבולוציה של הרגש והמיינד, לא התפלשתי בסערת רגשות, המיינד שלי לא העיף אותי למיליון מחשבות ופתרונות.
