אחדות

נכנסתי למשרד שלי (סניף ארומה מקומי...) כאילו נפלתי אל תוך הצגה בהבימה. שני גברים עומדים מנופחי חזה במרחק נשיקה וצועקים אחד על שני מי יותר חוצפן. עשרים דקות אחרי שהדראמה הגיעה לסופה, היא עדיין דוברה בשולחן ליד.

רבע שעה נוספים, ואותו השולחן שדן בנושא אלימות מילולית וחוצפה רבו עם אישה שביקשה גם היא ליהנות מהמזגן שהופנה אליהן בבלעדיות.

המממ...

נפרדות.

אותה האנרגיה שאנחנו כאנושות משמרים בכל כוחנו, כאילו שהחיים שלנו תלויים אך ורק בעצמנו, ללא עזרה מהאחר. מצד שני יש איזה כוח מאגד לקבוצות, שניזון מאותה הבהלה בדיוק, או אנחנו או הם. 

הפרדה. 

הטבעות תודעתיות עמוקות כמו הקם להורגך, העם הנבחר, אנחנו או הם.

בחייאת. כמה אפשר ללכת בעיניים עצומות אחרי השקר הזה?

תקשיבו ללב, הוא לא מפחד. הוא כמהה לאהבה, לביחד,  לשלווה, לטוב.

אולי תמיד יהיו אנשים שרע להם, אולי תמיד יהיו אנשים כואבים, שונאים, כועסים.

אולי.

השאלה מה אנחנו בוחרים להיות. ברגע הזה.

מיזוג

אני רואה את זה קורה בכל כך הרבה מישורים. את היין והיאנג מתרככים, מתחילים לשחרר הגדרה ולהתערבל בעדינות, ליצור מנעד מעודן של מעבר בין לבין. זליגה. Fade to gray

אנשי רוח מרגישים את הנתק מהמציאות, בוחרים בדרכים כלכליות יותר, רווחיות יותר, עוסקים בחומר: אדמה, בית, כסף, נדל"ן.

אנשי חומר מחפשים את אשר ביקשה נפשם, חוקרים פנימה, מה היה שם לאורך השנים ואיך למצוא את המשמעות של המציאות ושל הקיום. 

אנחנו מכילים בתוכנו עולם ומלואו. אנרגיות נשיות וגבריות, מגיעים לקצה של איכות אחת ומגלים את האיכות השניה, מתחברים אליה, נלחמים, מרפאים עד שיש שקט. נחת. שלווה. אפשר לנוח מהמאבק האם אני כאן או שם, ופשוט להיות שניהם יחד. הכול ולא כלום. נטולי הגדרה.