הסתכלות ארוכת טווח

מתנה שקיבלתי בשנים האחרונות: היכולת להתבונן באנשים והסיפור שלהם ~לאורך שנים~.
כשאני מטיילת פה בפייסבוק, מתוך מודעות שהוא מציג לי עיוות של המציאות, אני עדה בעיקר להפי-הפי של אנשים: טיולים, חגיגות, אירועים, משפחות, הצלחות.

לכולנו יש רגעים כאלה, שהכל דבש. 
אפילו שכולנו ילדים גדולים ויודעים שהחיים הם מגוונים יותר מקשת, אנחנו עדיין מאמינים שהחיים שלהם דבש, ושלנו קשת.

לאמוד את כלל החיים של מישהו (עצמינו) על פי נקודה בזמן, או לפי אספקט אחד מכלל החלקים המרכיבים את היום יום, זה הגיוני כמו מערכת החינוך.

כולנו נמצאים בדרך. כולנו לומדים כל הזמן. פוגשים אנשים, חווים חויות, עוברים דרך רגשות, דרך רצונות, דרך מחשבות, דרך הצלחות, דרך כשלונות, דרך פחדים, דרך קיפאון, דרך מוטיבציה...

אנחנו מתבוננים החוצה כדי לשפוט את עצמינו. ופייסבוק שיהיה בריא, מספק לנו שלל אפשרויות דבש להשוואה: איפה אני ביחס ל... הבעיה היא שזה גם כואב וגם לא אפקטיבי. 

אלא אם אתם מהאנשים האלה שאוהבים ביקורת ותחרות. אם אתם כאלה, עופו על עצמכם.
אם אתם לא, תרככו. תקשיבו, תאהבו, תקבלו, תפרגנו לעצמכם על מי שאתם ברגע הזה, תחליטו מי בא לכם להיות ברגע הבא. 

החיים הקשת.
עכשיו. מקודם. אח"כ.
משתנים ללא סוף.
ואנחנו איתם.
קשת.

♡ נט

לבולוציה של הטיפול האישי

איך לא הבנתי את זה קודם?!? איך חשבתי שאפשר לעוף קדימה בחלק אחד ולהשאיר מאחורה חלק אחר?!? זה לא עובד ככה!!!

כשאנחנו עושים צעד קדימה בהתפתחות האישית שלנו, כשהגענו לתובנה משנת חיים, כשהשגנו ריפוי אמיתי לחלק כואב בעולם הרגשי שלנו, כששברנו איזה תפיסת מציאות מעוותת - זה משפיע עלינו באופן כלל מערכתי!

זה לא ירפא מערכת יחסים על הילדים שלנו וישאיר מאחורה את מערכת היחסים הזוגית, או להפך. אלא, כלל מי שאנחנו (תודעתית, רגשית, פיסית, כהורים, כילדים של, כחברים של, כאחים של, כמנהלים של, כעובדים של...) זז למעלה בסולם האבולוציה.

מה שכל-כך ריגש אותי כשנולד לו "לבולוציה" לפני כמה חודשים, היה שהרגשתי שהגעתי הביתה בתוך עצמי. שאספתי את כל החלקים של הדברים שאני אוהבת, חוקרת, לשה ומעבדת בחיי, והם הפכו לתמונה שלמה, ברורה, מהממת! בלי הפרדות, בלי מדורים, בלי הסתרה של חלקים אחרים שבי. הרקדנית חזרה אליי, המתקשרת יצאה מהארון, מטפלת המגע הסכימה לצאת מהצללים...

תקשורת רגשית, גופנית, מחשבתית

ביום ראשון הרגשות שלי העיפו אותי קיבינימטה. קמתי בבוקר הפוכה, והבנתי שהולך להיות יום של נטלי-חסרת-תועלת. אין לי זמן לזה, זעקה מתוכי נטלי-האחראית. לשווא.

אחרי שהקדשתי את היום לפירוק מטעני חבלה רגשיים, תמיכה של חברות וטיפול בטריגרים, יום שני הביא עימו נטלי-פרודוקטיבית ונטלי-יצירתית. ביום הזה הצוות היה גאה מאוד.

אבל אז הגיע יום שלישי. ביום שלישי התעוררה נטלי-בלי-חשק, כי שוב השתנו התוכניות של נטלי-יציבות. נטלי-בלי-חשק שכנעה את כולם שאין טעם להמשיך ככה כי זה מאמץ שווא. אנחנו מכירים את זאתי כבר. מעצבנת אבל צודקת. ואם לא מקשיבים לה, מגיעה נטלי-הממוטטת. זה אסון כשהיא מגיעה לשחק.

אחרי יום מלא חישובים ומסקנות לאיך להחזיר את היציבות, האמון והחשק, כולם הלכו לישון בתקווה ליום חדש.

אבל אז הגיע יום רביעי, והמית אסון חדש. נטלי-מיגרנה. אמנם זה הפורמט המעודן של נטלי-מיגרנה, אבל בשם כל חוסר התועלת העולמית, היא אלופת עולם. מה את רוצה היום? היא שותקת. כמו בדיחה גרועה על איך לריב עם אישה (אם אתה לא יודע מה הבעיה, אז כדאי שתדע!). נטלי-מיגרנה עברה מעירות לשינה. נטלי-המטפלת ניסתה לעזור, אבל היא הרבה יותר מוצלחת כשאין לה נטלי-מגרנה על הראש. בשלב הזה נטלי-האחראית כבר על סף התפוצצות. שבוע שלם של שטויות והבלים. מה עובר פה על כולם? איך אפשר להתקדם ככה?

זוזי!

מכירים את זה שכל התוכניות קורסות ביחד? את הימים האלה שכל מה שסידרתם מתהפך לבלאגן מופלא? כאילו כל הבעיות התעוררו יחד לעשות אמבוש משותף?! פעם ימים כאלה היו הופכים אותי. הייתי כועסת או מרגישה שכולם נגדי. בחמישי האחרון היה לי יום כזה. וכאילו כעסתי. אבל לא באמת. הרגשתי איזה תסכול עולה, ואיזה רגש ישן של "עוד פעם זה". אבל בכנות, ידעתי שזה בסדר. הרשתי לעצמי לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלת. ישבתי בים וחייכתי לי פנימה אל הלב, וחשבתי לעצמי: טוב נו, בואי נראה לאן זה מזיז אותי עכשיו. זה נחמד שיש לי אג'נדה ושאני קובעת תוכניות, כי ככה אני מייצרת מציאות בפועל. אבל, הנה הגיע המציאות ופגשה אותי חזרה, ואמרה לי בדרכה: "זוזי". אז זזתי. בדקתי בעולם הרגשי שלי, מה שנמצא שם שמבקש ממני לזוז. בדקתי בתודעה שלי, מה יש שם שמבקש ממני לזוז.
מצאתי, טיפלתי, סיימתי עם הסיפורים הפנימיים שלי תוך פחות מחצי שעה, והתפנה לי מקום לייצר תוכניות חדשות, הולמות יותר. כאלה שמכבדות את העבר, ובונות את העתיד כפי שאני רומה ולא מתוך אותם פחדים ישנים שמנהלים את המערכה אם לא מנקים אותם. בפחות מחצי שעה, בזכות האבולוציה של הרגש והמיינד, לא התפלשתי בסערת רגשות, המיינד שלי לא העיף אותי למיליון מחשבות ופתרונות.

אינטימיות מפוצלת

תבואי נקי, הוא אמר לי. ופתאום זה הכה לי בתודעה. 

במפגש במתוק הזה ביני לבינו, הגעתי לא לבדי, אלא הבאתי איתי גם את כל האקסים, את כל הפגיעויות, שברונות הלב, הפעמים הפחות מוצלחים של מפגשים מיניים, פלוס כמה זוועות בגדר אסון טבע.

המפגש הזה אמור להיות הלב שלי והלב שלו.

הנשמה שלי שחוגגת את הקסם של הגוף, אל מול הנשמה שלו שחוגגת את הקסם של הגוף.

ופתאום נהיה לנו צפוף.

אפשר לבוא נקי?!

בלי הסיפורים שבראש?

בלי הזיכרונות שבלב?

בלי התגובות המגוננות בתוך הגוף?

ברור שכן. נראה שמצאתי לי משחק חדש לימים הקרובים. 

לפרק כאב ישן, לרפא בתוכי כאב, לבחור מחדש התנהלות, ולחזור למשחק אחרת.

ראש > רגש > גוף

בראש

המיינד שלנו כולל את הציפיות המודעות שלנו מהמציאות, ואת הפחדים, למידה וניסיון שלנו מהחיים. התפקיד שלנו, זה להעביר מתת המודע למודע. לאתר את הסיטואציות שהובילו להתנהלות הנוכחית. הסיפורים שיושבים בתת-המודע ומנסים להגן עליי מפני "שקר כלשהו". להבין בראש, שמה שיש כאן ועכשיו זה רק מה שיש כאן ועכשיו, מפגש של שני אנשים, של שתי לבבות, של שתי נשמות. 

אז, מה אני רוצה ברגע הזה?

אני *שונאת* שאומרים "סבבה" כשברור שלא סבבה בעליל!!!

סבבה זאת מילה סבבה, והיא מאוד כייפית לשימוש יומיומי. אני אוהבת מצבי סבבה. זה לגמרי...אמ...סבבה.

אבל, אני שומעת כל הזמן את המילה הזו בסיטואציות הלא נכונות. כשהלב צועק: כואב לי, הגוף רק רוצה להתגלגל לכדור מתחת לפוך, והפה איכשהו מוציא את המילה הכל-כך מזלזל, מבטלת, מפרידה בין ראש ללב.

כשלא סבבה, פליז! עזבו את המילה הזו.

אל תשקרו לעצמכם, אתם יוצרים בלבול פנימי שיבעט לכם בישבן מתישהו בעתיד בצורת מחלה או כאב.

אל תשקרו לאחרים, כי הלב שלכם לא יקבל את הפתרון הראוי לו, אלא תמשיכו להתבשל עם הדרעק-הלא-סבבה בתוככם כמו טשולנט.

לדבר במילים את רצון הלב, זה קריטי לאורח חיים בריא, למערכות יחסים נעימות.

וזה ממש לא צריך להיות מאבק, או דראמה גדולה.

אלא ביטוי נקי של רצון הלב. 

כשהראש והלב ברוגז - מי אוכל אותה? מדריך לתקשורת רגשית...

חברים שלי נפרדו. הם היו מהזוגות האלה שנוצץ להם בעיניים, ורוטט להם בלב.

מסוג הדברים שעושים לי רוטט בלב עם תקווה לעצמי. ככה שמצאתי את עצמי במשבר קטן כשהקשבתי ללב הכואב שלה בוכה, ולראש המגונן שלה יוצא למלחמה.

זוגיות זה הארד-קור. זה להצהיר לעולם: אני מוכנה להתמודד עכשיו לא רק עם השיט של החיים שלי עצמי, אלא גם עם של עוד מישהו. אני מוכנה לפתוח את הלב הרגיש והקסום שלי, כי אני מרגישה מוגנת מספיק בידיים שלו, אל מול הלב שלו.

כולנו פצועי מלחמת רגשות. מגיל ילדות אנחנו נפצעים ללא הרף, ומחפשים אסטרטגיות הגנה אלימות למיניהן. ככה האגו נולד. להפריד, לנתק, לבתר. ובדיוק בגלל זה, אגו לא יכול להיות חלק מהפתרון לזוגיות מוצלחת.

כל מערכת יחסים דורשת עבודת תקשורת מקרבת. טקסטים נקיים, מהלב, ללא פילטרים של הראש. והקשבה נקייה, ללא פילטרים מהראש, עם הסכמה להכיל כאב של מישהו אחר, פשוט כי נגענו לו בעצב חשוף. אנחנו לעולם לא מגיעים נקיים למערכת יחסים. תמיד יש שם ברקע עוד המוני סיפורים. אנחנו אנושיים. 

לאחד את החלקים לשלם האלוהי

אלומת אור מתפצלת לרסיסי אור, לקשת יפהפייה. הסגול זוכר שהוא אור, למה אנחנו לא?

אלוהות, מתפצלת לחלקים יפהפיים של גוף שהוא יצירת מופת, רגשות אנושיים, מחשבות ותובנות, תנועה אנרגטית, נשמה, אני עליון, ילדה פראית, ועוד, עוד כל כך הרבה חלקים.

ככל שאנחנו מחברים חזרה את חלקי הפאזל אנחנו מתקרבים חזרה לאלוהות. אלוהות בגוף אנושי. שזה מה שנועדנו באמת להיות. זה המשחק שהגענו לשחק.

יש איזה משפט שאומר שחוזק השרשרת מוגדרת לפי החוליה הכי חלשה שלה.

אם הגוף הפיסי מוזנח, כמה דרך כבר אפשר לעשות איתו? כמה אלוהות יכולה להיות בה, לאורך שנים?

אם הרגשות שלנו מוזנחים, ואנחנו נשארים כעוסים, מלאי חרטה וטינה, איפה האלוהות כאן? אהבה וחמלה הם אולי ה-ביטוי להתעלות. 

ניוזלטר אפריל 18 | מפוטנציאל למציאות

בסופ"ש הזה העברתי פיילוט לסדנה החדשה שלי אל מול כמה מהאנשים שאני אוהבת. 
ביומיים האלה גיליתי כמה ידע אגרתי בשנים האלה, כמה דברים חקרתי עד שקיבלתי תמונה אחת גדולה ונפלאה.

אני לא אוהבת חוקים, אני לא אוהבת שמגבילים אותי. אני יודעת שיכולתי לקבל את כל התשובות האלה דרך היהדות, אושו, קבלה, ימימה או סיינטולוגיה. יש המון "תורות" מגובשות שנותנות מענה רחב לשאלות הקיומיות. 
אבל אני לא אוהבת שמגבילים אותי.

אני אוהבת ללקט מידע. אני אוהבת לבטל אותו רק כדי להוכיח לעצמי אם הוא נכון או לא. אני אוהבת לשלב גישות, למצוא את הסתירות ולפצח בתוכי מענה.
אני אוהבת לצלול לתוך עולמות שונים ולייצר בתוכי סינטזה.

לבולוציה הייתה קונספט. 
לפחות שלוש פעמים אמרתי בחודשים האלה ליועצת העסקית שלי: איך אני יכולה לבנות מיתוג שלם על קונספט שעוד לא פגש את המציאות?
אבל היא ידעה, טוב בדיוק כמוני, שהדבר הזה הוא אני. שזה מה שאני עושה כמעט מהיום שנולדתי.

להנגיש את זה? קל. 
זה מה שאני עושה בקליניקה. זה מה שאני עושה ללא הרף כי אלה הדברים שמציתים לי את הנפש בתשוקה.

אחדות

נכנסתי למשרד שלי (סניף ארומה מקומי...) כאילו נפלתי אל תוך הצגה בהבימה. שני גברים עומדים מנופחי חזה במרחק נשיקה וצועקים אחד על שני מי יותר חוצפן. עשרים דקות אחרי שהדראמה הגיעה לסופה, היא עדיין דוברה בשולחן ליד.

רבע שעה נוספים, ואותו השולחן שדן בנושא אלימות מילולית וחוצפה רבו עם אישה שביקשה גם היא ליהנות מהמזגן שהופנה אליהן בבלעדיות.

המממ...

נפרדות.

אותה האנרגיה שאנחנו כאנושות משמרים בכל כוחנו, כאילו שהחיים שלנו תלויים אך ורק בעצמנו, ללא עזרה מהאחר. מצד שני יש איזה כוח מאגד לקבוצות, שניזון מאותה הבהלה בדיוק, או אנחנו או הם. 

הפרדה. 

הטבעות תודעתיות עמוקות כמו הקם להורגך, העם הנבחר, אנחנו או הם.

בחייאת. כמה אפשר ללכת בעיניים עצומות אחרי השקר הזה?

תקשיבו ללב, הוא לא מפחד. הוא כמהה לאהבה, לביחד,  לשלווה, לטוב.

אולי תמיד יהיו אנשים שרע להם, אולי תמיד יהיו אנשים כואבים, שונאים, כועסים.

אולי.

השאלה מה אנחנו בוחרים להיות. ברגע הזה.

להמיס רגש

הבטחתי לעצמי להתמודד היום עם אחד הדברים שהכי קשים לי כבעלת עסק, והרגשתי איך הגוף שלי פתאום נהיה עייף. חשבתי, לא נורא, אני אנוח איזה חצי שעה ואז אתחיל. אבל תכלס, ידעתי שזה לא יקרה.

אז אמרתי לעצמי, לא נורא, בואי תתחילי, תעשי צעדים, זו הדרך הכי טובה להתגבר על מה שמפחיד אותנו. לעשות פעולות במציאות. ואז המחשבות שלי סיפרו לי שאני עצובה. שלא כדאי לי כי זה יצא עקום.

אח"כ ברחתי לשחק עם הטלפון כי בדיוק נכנסה הודעה.
אח"כ כבר קיפלתי בגדים והכנסתי כלים למדיח, כי אם כבר יש לי מוטיבציה לזה, חבל לפספס.
אח"כ קרו עוד כמה דברים.

כל מיני דברים רק לא זה.

היא קוראת לי.
הילדה הקטנה שבתוכי.

המשימה הזו גדולה עליה, והיא מביאה אותי למצב קיפאון.

לא טוב.

הקסם, המורכבות והפשטות של החיים

הוא היה צעד לפניי בעולם הרגש, אני הייתי צעד לפניו בעולם הרוח. כמעט דיברנו באותה השפה, אבל ממש לא. הזוגיות הזו לא החזיקה מעמד. שנה אח"כ צללתי אל תוך עולם הרגש והבנתי את מה שהוא ניסה להסביר לי. גיליתי עולם שלם שהיה חלק ממני ולא חקרתי.

אותו הדבר קורה לי היום בלימודי ריקוד. המורה המופלאה שלי מסבירה משהו, יש דברים שהם כל כך מובנים מאליהם עבורי שעד שאני לא מתבוננת בפנים של החברים שלי, אני לא מבינה למה צריך לשים את זה במילים. רגע אח"כ היא יכולה לדבר על משהו אחר, ואני הפעם נראית הלומה, ולהם זה שפה בהירה. 

יש מידע אינסופי, לעולם לא נוכל להגיע להכול. אבל יש דברים שראויים לחקירה, להתעניינות, לגילוי.

החיים שלנו, משמעות הקיום שלנו, הגוף, הרגש, המיינד, הרוח...

זה לא פילוסופיה, זה מציאות.

מה זה חיים שראוי לחיות?

Keep It Simple

כשלמדתי רפואה סינית, ועברנו התמחות באסף הרופא, יצא להקשיב לאין ספור אנשים במצב סיעודי מסיבות מגוונות. 

באותו רגע נולדה בתוכי בהלה גדולה, זה נראה כמו מדרון חלקלק הנושא הזה של בריאות. כאילו יש רק מסלול אחד לאבדון של הגוף שכולנו צועדים בו מבלי לשים לב.

יכולתי לצלול אל תוך עולם התזונה הבריאה, ושני עשורים אח"כ לגלות שקולגה מעולם התזונה נפטרה מסרטן. זה אומר שלאכול בריא זה לא קו הגנה יעיל מספיק?

יכולתי לצלול את תוך עולם התנועה, ושני עשורים אח"כ לגלות קולגה שנלחמת בסרטן בגלל שגרה ליד מקורות של זיהום אויר. כל ה"לנשום עמוק" הזה היה בעוכריה.

יכולתי לצלול אל תוך עולם הרוח, עם שלל פתרונות הקסם שיש שם, כדי לראות חברה אהובה נאבקת לשווא מסרטן.

לא כולם מגיעים לסרטן, אצל כל אחד יש סיפור אחר, אלה הסיפורים הקרובים אלי.

ניוזלטר מרץ 18 | להתחדש איתי ב"לבולוציה!"

אנחנו מנקים את הבית, והאבק מגיע כדי להזכיר לנו: Life is messy!

נכון, החיים מלאים בהפתעות, ויש מגוון דרכים להגיב להפתעות האלה.

ככל שאנחנו מתפתחים כאנשים, אנחנו מבינים את המציאות, את העולם, את היקום, את המשחק פה יותר טוב, וקל לנו להכיל את המציאות על שלל האפשרויות שהיא מביאה.

השבוע שאלתי בפייסבוק, מהם חיים ראויים? 

מי הם האנשים שהבינו את החיים?

התשובה שגיבשתי תוך כדי דיאלוג עם שלל המגיבים, הוא כזה:

ככל שאנחנו עוברים התפתחות אישית, ככה יש לנו כלים להתמודד.

ההתפתחות *חייבת* להיות בכל ארבעת העולמות שמרכיבים אותנו כשלם, 

מאחר וכל איזור שאיננו מטופח הוא בהכרח איזור מוזנח, 

והוא מכיל תדר נמוך שמשפיע על כל השלם. 

כבר שמתם 💗 ?

כבר שמתם 💗  ?

לבולוציה - הבייבי החדש שלי :)

עם כל השינויים המגניבים שאני עוברת בשנה הזו, גם המיתוג שלי השתנה.

איך לא ישתנה? נולד לו משהו חדש לחלוטין, והוא לגמרי הדרך הלב שלי.

בעשור האחרון (יותר מדוייק בעצם מגיל 15) הוצאתי הון לא קטן על האבולוציה האישית שלי. 

התחלתי בספרים של לואיז היי וריקה זראי, 

סדנאות של ניסים אמון, ומדיטציות

המשכתי דרך ארוכה בעולם הרפואה הסינית, צ'י קונג תנועתי ורוחני, טיפולי מגע שיאצו, טווינה, תאילנדי... 

דרך תטא הילינג הנפלא ששינה את חיי, 

חניכה פראנית, וספרים משני תודעה כמו ארבע ההסכמות, לאהוב את מה שיש ושיטת האו'פונופונו המופלאה. 

מעל 20 שנה שאני חוקרת, אוספת שיטות, עוטפת את עצמי באנשים יוצאי דופן, ובעיקר לומדת להתאהב בחיים המעניינים האלה כאן בכדור.

אני פוגשת מורים שאני מתמוגגת ללכת איתם דרך, אני מוצאת עוד ועוד מענה לכאבים האנושיים הפרטיים שלי.

יש זרימה! יש תנועה! יש חיים!

זה קטע. יש סביבי אנשים שעושים אין ספור תהליכים להעמקה רוחנית, עוד ועוד ועוד. ובמקביל אנשים שלומדים עוד ועוד ועוד על הגוף הפיסי. זה כאילוזה קטע. יש סביבי אנשים שעושים אין ספור תהליכים להעמקה רוחנית, עוד ועוד ועוד. ובמקביל אנשים שלומדים עוד ועוד ועוד על הגוף הפיסי.
זה כאילו רובד אחד יכול להיות יותר חשוב או משמעותי מרובד אחר. אנחנו מורכבים מגוף פיסי, מגוף רגשי, גוף תודעתי וגוף רוחני. והטיפול בכל אחד מהם הוא שונה לחלוטין. אפשר לצלול עד האינסוף בכל אחד מהרבדים האלה. אבל אי אפשר להתעלם מהם. הם ישלחו קריאה מתישהו. מציאות מתנגשת בנו בעוצמה כשאנחנו מתעלמים מהם לאורך שנים. הגוף, שהוא האנרגיה הכי דחוסה, הכי ברור לנו כשמשהו לא עובד שם. הגוף מדבר איתנו דרך כאב ומחלות. נכון, אפשר בכייף לקחת תרופות ולהתעלם מהדיאלוג, אבל הגוף יודע להיות יותר ויותר ערס עד כמה שצריך. אפשר להעביר חיים שלמים מבלי להקשיב לגוף בכלל. אני לא רואה איך יוצא מזה טוב.

לעורר את המגנט הפנימי!

יאי, איזה ימים מדהימים. אז ככה זה מתגלה במציאות? ככה זה מרגיש?
כשעוד ועוד סימנים מגיעים לחזק את הדרך.
אני מלמדת את זה כבר שנים, ואיכשהו (אוי לבושה) זה פסח עליי.
לא סתם זה פסח עליי, התחבאתי היטב שלא ימצא אותי.
התחבאתי מתוך פחד גדול שגם אותו החבאתי היטב, בעיקר מעצמי.

והנה פתאום, ממש בהפתעה גמורה, זה מופיע ומופיע לנגד עיניי.
עוד ועוד אותות וסימנים, שמספרים לי שאני במקום הנכון בתוכי.
שהצלחתי לאסוף את כל החלקים שמרכיבים אותי, ולייצר מהם יצירת מופת של המחקר הפרטי שלי עלי אדמות.

המסרים מגיעים בשלל דרכים, דרך המון אנשים עם מילים שתופסים בתוכי מאסה קריטית ודוחפים אותי קדימה. 

ככל שאני מתבוננת בשינוי הזה מתפתח, אני מבינה כל מיני דברים.

אחד מהתובנות של היום היה לגבי היכולת למגנט, להדהד החוצה ולפגוש בחזרה. 

את המגנט שלי כיביתי באופן יזום כשהתחתנתי.
כדי למנוע קונפליקטים, סגרתי את הנראות שלי לעולם.
אלוהימ, כמה טוב שסגרתי את זה.
ניסיתי להפוך את זה בכל פעם באספקט אחר בחיים שלי, ללא הצלחה.
ככל שאני מלמדת אהבה עצמית כתשתית, המגנט שלי התחיל להתעורר, התחיל לרטוט, אבל לא מספיק.

גוף הרגש הוא לא ג'אנקיאדה!

מי שעוברת אבולוציה לתדרים של הלב והנפש, מוצאת את עצמה קשובה ונאמנה יותר לרצונות שלה עצמה. זה לא בא על חשבון אף אחד אחר, להפך, זה הופך אותנו למעיין נובע של אהבה, שמאפשר להעניק הרבה יותר מעצמינו לעולם. הגוף הרגשי שלנו יכול להיות מגנט יפהפה לרצונות הלב, או להיות ג'אנקיאדה, מחסן מטונף של כל מה שלא הצלחנו לעכל מהמציאות וטרם פינינו זמן לפנות מהדרך. לא נראה לי שזה ממגנט דברים הולמים לחיים שאנחנו ראויים לחיות. אפשר לחיות חיים שלמים של למלא ולרוקן את המחסן, וזה מעייף באותה המידה של אגירה אינסופית. או שאפשר לעבור אבולוציה. ללמוד איך להפסיק לאגור, לשנות פרספקטיבה, לייצר שינוי משמעותי בתפיסת המציאות, לייצר תשתיות בריאות של אהבה. העולם הרגשי שלנו מורכב משני סוגי קולות:

אפס חרטות!

חזרנו הביתה והיא הייתה עוד בדמעות. כל הנסיעה הסברתי לה למה חוויה כזו היא חשובה אפילו שהיא כרגע כואבת. היא בחרה ללכת בדרך הלב שלה, והמציאות דואגת להפגיש אותנו עם שלל אפשרויות. בלעדיהם היה פה משעמם, ובזכותם אנחנו עוברים כל הזמן אבולוציה אישית. אנחנו הרי יכולים להיות כל-כך הרבה יותר!

את האירוע הזה או כל אירוע היא יכולה לתייק בתוך נבכי נפשה (וכתוצאה מזה גם בגוף) כחוויה קשה, דרמטית, מלאת חרטה, אשמה, בושה, כעס, עלבון. חוויות כאלה בד"כ סוגרות לנו את נתיב רצון הלב, ומלמדות אותנו לוותר, להתפשר, ללכת על בטוח, להאמין שזה לא בשבילנו. היא הייתה בדרך לשם, עד שהפגשתי אותה עם האפשרות השניה.

האפשרות השניה היא לאהוב את עצמה על שהלכה בדרך. זה דרש אומץ, אמון, אהבה ואפילו גדולה להתמודד עם האפשרות של אכזבה. מתוך החוויה יש המון מה ללמוד לפעם הבאה. לא רק מה לא, אלא בעיקר מה כן. איזו גישה בריאה אפשר לאמץ כדי לעבור את זה בפעם הבאה בעוד יותר טוב.

חד וחלק ואכזרי בצורה מופלאה

נפעמת. אני מרגישה שאני משילה מעצמי עול של המון שנים. אני מרגישה את הכובד הזה נושל ממני אפילו ברמה הפיסית. זה לא רק המשקל והעומס בכתפיים זה גם השקט בתוכי, שנובע מאלפי תסבוכות וקשרים שנפרמים. מסוג הדברים שאי אפשר לדמיין שהולכים לקרות, כשנמצאים לפני ההסכמה לשחרר. אני מרגישה את זה בגוף שלי, משתנה בכל כך הרבה רבדים.

ובאותו הזמן שהישן מפנה מאסה פסיכית של מקום, ככה החדש מתגבש ומתרגש בתוכי. ואם מתוך הרגל אני מנסה לקחת מהישן ולערבב עם החדש, ההתלהבות הזו נעלמת, הגוף פשוט מסרב לתגמל אותי על החלטות שלא מביאות JOY ללב שלי. או חגיגה או כלום - במה את בוחרת? חד וחלק ואכזרי בצורה מופלאה.

זה לא מרשה לי להשאיר קצוות פתוחים של חוסר שלמות. משהו לא יושב טוב - תמצאי למה, תבחרי אחרת, תמשיכי לחפש עד שתמצאי את מה שמייצר לך מסיבה קטנה בגוף.