אחדות

נכנסתי למשרד שלי (סניף ארומה מקומי...) כאילו נפלתי אל תוך הצגה בהבימה. שני גברים עומדים מנופחי חזה במרחק נשיקה וצועקים אחד על שני מי יותר חוצפן. עשרים דקות אחרי שהדראמה הגיעה לסופה, היא עדיין דוברה בשולחן ליד.

רבע שעה נוספים, ואותו השולחן שדן בנושא אלימות מילולית וחוצפה רבו עם אישה שביקשה גם היא ליהנות מהמזגן שהופנה אליהן בבלעדיות.

המממ...

נפרדות.

אותה האנרגיה שאנחנו כאנושות משמרים בכל כוחנו, כאילו שהחיים שלנו תלויים אך ורק בעצמנו, ללא עזרה מהאחר. מצד שני יש איזה כוח מאגד לקבוצות, שניזון מאותה הבהלה בדיוק, או אנחנו או הם. 

הפרדה. 

הטבעות תודעתיות עמוקות כמו הקם להורגך, העם הנבחר, אנחנו או הם.

בחייאת. כמה אפשר ללכת בעיניים עצומות אחרי השקר הזה?

תקשיבו ללב, הוא לא מפחד. הוא כמהה לאהבה, לביחד,  לשלווה, לטוב.

אולי תמיד יהיו אנשים שרע להם, אולי תמיד יהיו אנשים כואבים, שונאים, כועסים.

אולי.

השאלה מה אנחנו בוחרים להיות. ברגע הזה.

יש ימים שאני כועסת. יש ימים שאני מכאיבה למישהו אחר. אבל כבחירה מודעת, כעבודה פנימית תמידית אני בוחרת לבדוק, לחפש, לחקור את ההתנהגויות האלה. ואני רואה באופן ברור, שהכול נמצא בראש. בתפיסת המציאות.

ככל שנבחר להאמין שאני ואתה זה אותו הדבר. שתי ישויות אלוהיות המתגשמות בגוף אנושי. גוף המכיל תחושות ורגשות ויודע להיות מוצף במשהו כל כך אמורפי כמו רגש.

ככל שנבחר להעביר את תשומת הלב שלנו אל הדברים המקסימים שבאנושות, כמו השוני האדיר שיש בין אדם לאדם (שזה חלק אדיר מהקסם של האנושות), ככה נהנה ממתנה הזו שזכינו בה: החיים.

ככל שנעביר את תשומת הלב היומיומית בפירוק השקר הזה של הנפרדות, נזכה בחיינו אנו לחוות אחדות.

זה רק פחד.

במה זה שונה מפחד גבהים, או פחד ממקומות קטנים?

זה פילטר דרכו אנחנו חווים את המציאות, לטוב ובעיקר לרע.

העולם נהיה קטן, בזכות הטכנולוגיה. אנחנו חשופים בלחיצת מקלדת לכל פינה בעולם.

יש אינסוף הבדלים בין בני אדם, ואין שום הבדל בכלל.

אנחנו אנושות.

יש לנו מחשבות והבנות מוטעות לגבי המציאות, יש לנו רגשות שמגיבים למציאות, יש לנו תחושות פיסיות בגוף כתוצאה מזה (כאב לב, התרגשות, כאב בטן...)

אחדות.

בימים האלה של צפירות אני לא זוכרת, אני מסרבת ללכת אחורה בזמן ולכאוב. עשיתי את זה מספיק שנות ילדות.

בימים האלה אני מנצלת את המאסה האנרגטית שכולנו ממוקדים ומרוכזים באותו הצליל, ומבקשת מהצליל לפרק כאב. אני מבקשת מכל ישות אנרגטית זמינה, להגיע לכאן, לעזור לייצר את האחדות הזו, את התשתית של אהבה וחמלה, מתוך האדמה הפצועה והמסוכסכת הזו. לייצר נביעה של אהבה וחמלה מתוך האדמה שלנו החוצה לכלל האנושות. אם כבר העם הנבחר, לא עדיף שנבחר לעשות עם זה טוב?

זה לא אנחנו או הם.

זה אני ואתה.

💗

#לבולוציה!

פוסט יום הזיכרון/יום העצמאות