הסתכלות ארוכת טווח

מתנה שקיבלתי בשנים האחרונות: היכולת להתבונן באנשים והסיפור שלהם ~לאורך שנים~.
כשאני מטיילת פה בפייסבוק, מתוך מודעות שהוא מציג לי עיוות של המציאות, אני עדה בעיקר להפי-הפי של אנשים: טיולים, חגיגות, אירועים, משפחות, הצלחות.

לכולנו יש רגעים כאלה, שהכל דבש. 
אפילו שכולנו ילדים גדולים ויודעים שהחיים הם מגוונים יותר מקשת, אנחנו עדיין מאמינים שהחיים שלהם דבש, ושלנו קשת.

לאמוד את כלל החיים של מישהו (עצמינו) על פי נקודה בזמן, או לפי אספקט אחד מכלל החלקים המרכיבים את היום יום, זה הגיוני כמו מערכת החינוך.

כולנו נמצאים בדרך. כולנו לומדים כל הזמן. פוגשים אנשים, חווים חויות, עוברים דרך רגשות, דרך רצונות, דרך מחשבות, דרך הצלחות, דרך כשלונות, דרך פחדים, דרך קיפאון, דרך מוטיבציה...

אנחנו מתבוננים החוצה כדי לשפוט את עצמינו. ופייסבוק שיהיה בריא, מספק לנו שלל אפשרויות דבש להשוואה: איפה אני ביחס ל... הבעיה היא שזה גם כואב וגם לא אפקטיבי. 

אלא אם אתם מהאנשים האלה שאוהבים ביקורת ותחרות. אם אתם כאלה, עופו על עצמכם.
אם אתם לא, תרככו. תקשיבו, תאהבו, תקבלו, תפרגנו לעצמכם על מי שאתם ברגע הזה, תחליטו מי בא לכם להיות ברגע הבא. 

החיים הקשת.
עכשיו. מקודם. אח"כ.
משתנים ללא סוף.
ואנחנו איתם.
קשת.

♡ נט

לבולוציה של הטיפול האישי

איך לא הבנתי את זה קודם?!? איך חשבתי שאפשר לעוף קדימה בחלק אחד ולהשאיר מאחורה חלק אחר?!? זה לא עובד ככה!!!

כשאנחנו עושים צעד קדימה בהתפתחות האישית שלנו, כשהגענו לתובנה משנת חיים, כשהשגנו ריפוי אמיתי לחלק כואב בעולם הרגשי שלנו, כששברנו איזה תפיסת מציאות מעוותת - זה משפיע עלינו באופן כלל מערכתי!

זה לא ירפא מערכת יחסים על הילדים שלנו וישאיר מאחורה את מערכת היחסים הזוגית, או להפך. אלא, כלל מי שאנחנו (תודעתית, רגשית, פיסית, כהורים, כילדים של, כחברים של, כאחים של, כמנהלים של, כעובדים של...) זז למעלה בסולם האבולוציה.

מה שכל-כך ריגש אותי כשנולד לו "לבולוציה" לפני כמה חודשים, היה שהרגשתי שהגעתי הביתה בתוך עצמי. שאספתי את כל החלקים של הדברים שאני אוהבת, חוקרת, לשה ומעבדת בחיי, והם הפכו לתמונה שלמה, ברורה, מהממת! בלי הפרדות, בלי מדורים, בלי הסתרה של חלקים אחרים שבי. הרקדנית חזרה אליי, המתקשרת יצאה מהארון, מטפלת המגע הסכימה לצאת מהצללים...

תקשורת רגשית, גופנית, מחשבתית

ביום ראשון הרגשות שלי העיפו אותי קיבינימטה. קמתי בבוקר הפוכה, והבנתי שהולך להיות יום של נטלי-חסרת-תועלת. אין לי זמן לזה, זעקה מתוכי נטלי-האחראית. לשווא.

אחרי שהקדשתי את היום לפירוק מטעני חבלה רגשיים, תמיכה של חברות וטיפול בטריגרים, יום שני הביא עימו נטלי-פרודוקטיבית ונטלי-יצירתית. ביום הזה הצוות היה גאה מאוד.

אבל אז הגיע יום שלישי. ביום שלישי התעוררה נטלי-בלי-חשק, כי שוב השתנו התוכניות של נטלי-יציבות. נטלי-בלי-חשק שכנעה את כולם שאין טעם להמשיך ככה כי זה מאמץ שווא. אנחנו מכירים את זאתי כבר. מעצבנת אבל צודקת. ואם לא מקשיבים לה, מגיעה נטלי-הממוטטת. זה אסון כשהיא מגיעה לשחק.

אחרי יום מלא חישובים ומסקנות לאיך להחזיר את היציבות, האמון והחשק, כולם הלכו לישון בתקווה ליום חדש.

אבל אז הגיע יום רביעי, והמית אסון חדש. נטלי-מיגרנה. אמנם זה הפורמט המעודן של נטלי-מיגרנה, אבל בשם כל חוסר התועלת העולמית, היא אלופת עולם. מה את רוצה היום? היא שותקת. כמו בדיחה גרועה על איך לריב עם אישה (אם אתה לא יודע מה הבעיה, אז כדאי שתדע!). נטלי-מיגרנה עברה מעירות לשינה. נטלי-המטפלת ניסתה לעזור, אבל היא הרבה יותר מוצלחת כשאין לה נטלי-מגרנה על הראש. בשלב הזה נטלי-האחראית כבר על סף התפוצצות. שבוע שלם של שטויות והבלים. מה עובר פה על כולם? איך אפשר להתקדם ככה?

זוזי!

מכירים את זה שכל התוכניות קורסות ביחד? את הימים האלה שכל מה שסידרתם מתהפך לבלאגן מופלא? כאילו כל הבעיות התעוררו יחד לעשות אמבוש משותף?! פעם ימים כאלה היו הופכים אותי. הייתי כועסת או מרגישה שכולם נגדי. בחמישי האחרון היה לי יום כזה. וכאילו כעסתי. אבל לא באמת. הרגשתי איזה תסכול עולה, ואיזה רגש ישן של "עוד פעם זה". אבל בכנות, ידעתי שזה בסדר. הרשתי לעצמי לכעוס, להתעצבן, להיות מתוסכלת. ישבתי בים וחייכתי לי פנימה אל הלב, וחשבתי לעצמי: טוב נו, בואי נראה לאן זה מזיז אותי עכשיו. זה נחמד שיש לי אג'נדה ושאני קובעת תוכניות, כי ככה אני מייצרת מציאות בפועל. אבל, הנה הגיע המציאות ופגשה אותי חזרה, ואמרה לי בדרכה: "זוזי". אז זזתי. בדקתי בעולם הרגשי שלי, מה שנמצא שם שמבקש ממני לזוז. בדקתי בתודעה שלי, מה יש שם שמבקש ממני לזוז.
מצאתי, טיפלתי, סיימתי עם הסיפורים הפנימיים שלי תוך פחות מחצי שעה, והתפנה לי מקום לייצר תוכניות חדשות, הולמות יותר. כאלה שמכבדות את העבר, ובונות את העתיד כפי שאני רומה ולא מתוך אותם פחדים ישנים שמנהלים את המערכה אם לא מנקים אותם. בפחות מחצי שעה, בזכות האבולוציה של הרגש והמיינד, לא התפלשתי בסערת רגשות, המיינד שלי לא העיף אותי למיליון מחשבות ופתרונות.