18 טיפים

היום שבו מתה התקווה (ונולדה האהבה!)

משהו בתכי נהיה ריק. איבדתי את התקווה שלי ואת האמון שלי באספקט מסויים. אני מנסה לייצר שוב תקווה ואמון בכדי לנשוב בה רוח של מוטיבציה, ואין. זה איננו. לא קיים.

נזכרת במילים של קולגה יקרה, שביטלה את חשיבות התקווה. תקווה יכולה להכאיב ולאכזב מעצם המיקוד שלה באין. ואכן כך עשתה בי, ואולי בגלל זה נעלמה מתוכי.
היא דיברה על התרגשות. ההתרגשות מתייחסת ליש.
במקום הזה שאין בי, גם להתרגשות אין מקום. אין לה אחיזה.
מה זה היש הזה שחסר שם והותיר חלל?
מה זה יש בכלל?

תחושת בעלות על משהו? שמשהו שלי?
אני כל כך ערה לאשליה של הקיום ושל השייכות, התפיסה הבודהיסטית של אי-היקשרות כדרך לאי-סבל נמצאת עמוק בתודעה שלי. כנראה במקומות מסוימים יותר מאחרים, אם תקווה כן הותירה בי סבל.

הבית שלי אינו שלי, הוא נמצא כאן כל עוד אני משלמת עליו.
החתולה שלי אינה שלי. היא בוחרת להיות כאן כי נעים לה איתי.
הבת שלי אינה שלי. היא של עצמה. האהבה שלה אליי, הכבוד בינינו, הם שגורמים לה לבחור להישאר. או שגרמו לה לבחור בי כמלווה, כמורה, כאמא.
הדבר הזה שאני כמהה לא אינו שלי.

בזכות קשרי אהבה, כבוד, הערכה, רצון, זה ילווה אותי.
והנה המשהו הזה שחיפשתי כתשתית להתרגשות.
הנה המשהו הזה שימלא את החלל שנשאר כשהתקווה הלכה.

תקווה באמת מכאיבה.
אהבה היא רכה ומרפאת.