18 טיפים

הנחנקת | ריפוי לרגש אחד כואב | נגיעה ביצירת מציאות

אין לה אוויר, כבר שנים, שאין לה אוויר.
אני מביטה בה והיא כחולה ושדופה, על גבול החיים.
הלב שלי יוצא אליה.
אני רוצה לחבק ממנה את כל הכאבים.
היא מדהימה, אבל היא חונקת את עצמה.
כמו אסטרונאוט שהורידו לו את הקסדה כאן איפה שיש אויר בשפע, והוא נחנק בכל זאת, מתוך איזה נאמנות לריק של החלל.


אני מרגישה כאילו שכחתי אותה.
כל השנים האלה שהיא סובלת, ויכולתי לעזור.
באמת שניסיתי.
כל כמה זמן לקחתי אותה כמו פרוייקט.
והיא בשלה.
נחנקת.

רציתי לחבר לה חמצן ועירוי,
משהו חיצוני שיכניס בה קצת חיים.
אבל זה לא נכון.
אז חיבקתי אותה.
ונשמתי איתה.
וסלחתי לה.
וביקשתי סליחה.
ואהבתי אותה.
ובכיתי אותה.

לא כעסתי עליה יותר.
לא האשמתי אותה יותר.
לא חיכיתי שתשתנה.

אהבתי אותה בכל ליבי.
ושחררתי אותה.

~~~

מה יהיה עכשיו?
האם היא תחזור?

מהניסיון מהקליניקה, לא. היא לא תחזור. כשאהבתי אותה, וסלחתי לה ושחררתי אותה, זה הסוף. היא כבר לא קיימת. היא כבר לא סובלת. התפקיד שלה הושלם.

הנחנקת היא הענייה שבי.
אני עובדת איתה כבר 5 שנים.
שנים שבהם חלו המון התפתחויות והתקדמויות.
ואיכשהו היא שרדה את כולם.
כזו היא היתה, שרדנית.
אבל היא לא חיה באמת.