18 טיפים

שימו לב אליי רגע בבקשה | הצורך בהכרה

לכולנו יש צורך שיכירו בטוב שבנו, בעשייה שלנו, בהצלחות שלנו. בדיוק בגלל זה חשוב לנו שלא ישימו לב לכישלונות שלנו, ובחלקים של עצמינו שאנחנו פחות אוהבים.

הנה כמה דוגמאות נפוצות שנובעות מתוך הצורך בהכרה:
  1. זוגיות - הכרה בהמון אספקטים של העצמי
  2. גיל ההתבגרות (שנתיים, ועשרה) - הכרה בגדילה ובמסוגלות
  3. צעקות, ריבים, אלימות - הכרה ברגש שלי, בכאב שלי
  4. דור המשך - הכרה בכך שיש לי משמעות לקיום הזניח מבחינת זמן
מאין נולד הצורך שלנו בהכרה?

הצורך שיכירו בנו, בעשייה שלנו, בהצלחות שלנו, נולד מתוך הנתק מהאחדות.
כשהנשמה יוצרת גוף, נכון לעכשיו היא עוברת תהליך שכחה של המהות האמיתית האלוהית שלה. בהיעדר החיבור לאור שלה, התחושה היא של חושך. כשמישהו מכיר באור שלנו, זה כמו להביט בראי ולגלות שאנחנו באמת כאן, שזה אמיתי, ולא חלום.

אם לא דיי בכך, גם המעבר מאנרגיה לחומר מביאה עימה אתגר. אחד המתנות שלנו כאן, בגוף הפיסי, זה מערכת החושים המופלאים שלנו שדרכם אנחנו סופגים את העולם פנימה. גישות מסוימות מתארות את שנות הילדות הרכות, כשנים בהם הנשמה כמו מהבהבת בנוכחות שלה כאן בתוך הגוף, מתוך תהליך ההתאקלמות של המעבר מאנרגיה ענקית חסרת גבולות, אחדותית, לתוך גוף פיסי "מנותק" מתודעת הבריאה. מגע פיזי, זה הדרך לעזור לנשמה לקבל הכרה בקיום הפיסי שלה. בנוכחות שלה בתוך גוף.

הצורך בהכרה גם קשור לאגו שלנו, שגם הוא חלק מהארציות שלנו. אנחנו רגילים להתייחס לאגו כדבר שלילי, רק ששם הכוונה לאגו לא מאוזן, לאגו המנותק מהחלקים הגבוהים שלנו: נשמה ואלוהות. ברמה המאוזנת של האגו, אנו מתייחסים לאספקט של התשתיות שלנו: אהבה עצמית, קבלה והערכה עצמית והגבולות שלנו. כשאנחנו מתנהלים כאן עם תודעה אלוהית, אין לאגו שלנו צורך בהכרה, וכשהכרה מגיעה היא ליטוף נעים וחיזוק לטוב שנעשה. כשהאגו אינו בצורה המאוזנת שלו, אנו נאבקים לקבל הכרה חיצונית בעשייה שלנו, כדי לייצב את האגו.

מה עושים כשיש לנו צורך בהכרה?

רוב האנשים ששינו את העולם לא זכו להכרה בשנות חייהם. הם הקדימו את זמנם והיוו זרז לשינוי ולהתפתחות.

התחושה של היעד הכרה בעשייה שלכם, בהורות, בזוגיות ואפילו ברמה הבסיסית ביותר, במי שאתם, היא אחת התחושות המכאיבות שיש. כמו להרגיש שקוף.

בשביל להפסיק להרגיש שקופים, אנחנו חייבים להעביר את תשומת הלב מהבחוץ אל הבפנים. לצפות שהכרה תגיע מבחוץ, זה מתכון לאכזבה. אין לנו שליטה על מה קורה בחוץ. מצד שני, יש לנו שליטה על מה קורה בפנים. וכשאנחנו מחזירים את המיקוד פנימה, אל מה אני רוצה וצריך כדי לחוות את ההכרה לה אני זקוק, אנו כבר משקיעים את האנרגיה שלנו במקום שיוצר שינוי אמיתי.

הבדק-בית הזה, של "איפה אני לא מכירה בערך של עצמי", היא ה-פתרון. ככל שההכרה שלי בעצמי עולה ומתייצבת, גם הבחוץ ישקף לנו את זה. ככל שהמצב בחוץ יציב יותר מבחינת ההיעדר הכרה, כך יש לנו עוד עבודה לעזות, לחזק ולייצב את התשתיות שלנו (אהבה, קבלה והערכה עצמית וגבולות) ואת ההכרה בעשייה או במי שאנחנו.

ככל שתעמיקו לחקור, כך תגלו דברים מופלאים: מילים מקטינות ומעליבות בשימוש עצמי, ביטול עצמי, נזקקות שנובעת כמובן מהיעדר תשתיות יציבות, ביטחון עצמי נמוך בנושא ספציפי, עלבון, כעסים וטינות על בחירות שעשינו.

ככל שנצליח לכבד את עצמינו יותר, להאיר את עצמינו במקום "לכבות את האור" בכל מיני חלקים של העצמי, כך נחזור לתודעת אלוהות. לתודעת אהבה ללא תנאים. הצורך בהכרה ילך ויעלם, הוא יתחלף בחיבור תמידי לאור הפנימי והנצחי שאנחנו.