אקטיבי ופאסיבי ביצירת מציאות

יצירת מציאות זה קונספט שאני מתפלשת בו כבר עשור, וכל כמה זמן עולה בי אותה השאלה: עד כמה יש לנו באמת את היכולת ליצור מציאות? האם הגישה של עשיה אין סופית היא הדרך, או שעדיף לקבל את המציאות כמו שהיא כדי לא להתאכזב בכל פעם מחדש?

המודל הדואלי הסיני הנצחי
יין - לזרום על גל החיים, פאסיביות, היעדר רצון וציפייה
יאנג - לדחוף בעוצמה, אקטיביות, רצון חזק וציפייה לתוצאות

אילוף התודעה
מתוך עולם האימון (קואוצ'ינג) פגשתי לראשונה את הרעיון של פרדיגמות. אני מעדיפה להגדיר את זה כזוויות של האמת. בד"כ אנחנו נתפסים על זווית מסוימת של המציאות ומגדירים אותה כ"אמת".


הדרך המחשבתית להרחיב את תפיסת המציאות שלנו, היא למצוא איך האמת שלנו לא אמיתית. למשל:
זווית של האמת: "רק זוגות מצליחים לפרוץ באמת קדימה"
ריכוך של האמת: "לזוגות קל יותר לפרוץ קדימה יחד"
היפוך של האמת: "בזוג קשה יותר לפרוץ קדימה" (כי כל אחד מושך לכיוון שלו)
היפוך נוסף: "לבד קל יותר לפרוץ קדימה" (בפועל יש המון אנשים סוליסטים)

בספר של בירון קייטי "העבודה" היא שואלת שם: האם זאת האמת? האם זו כל האמת? האם יש עוד אפשרויות?

השינוי המחשבתי, ההרחבה של התודעה לגבי תפיסת המציאות, יוצרת עבורנו עוד נתיבים לצעוד בהם, כאלה שהיינו עיוורים להם בעבר.
במובן הזה - כן, עשייה אקטיבית אכן משנה את המציאות.
אבל, רק בדברים שתקועים ברמת תפיסת המציאות שלנו.

50 גוונים של רגש
המון זרמים של גישות להתמודדות עם המציאות מתעלמים מהרגש. זה נכון מהמובן ש"רגש מגיב לתפיסת המציאות שלנו". אבל, רגש הוא גם סוג של תקשורת וסמן. להזיז אותו הצידה, להתעלם ממנו, לפתור אותו דרך התבניתיות של המיינד, זה גישה שאינה בריאה לאורך זמן.

כשאנחנו מקבלים ומכבדים את הרגשות והתחושות שלנו, אנחנו בהקשבה לאחד המצפנים שנולדנו איתם. כל עוד אנחנו חברה אנושית ולא מכונות, אנחנו אמורים לתת כבוד לחלק בנו שמרגיש.

בעזרת הקשבה לרגש יש לנו אפשרות לפרק אספקט "תקוע" נוסף בעצמינו, ולהתקדם אל עבר יצירת מציאות משמעותית. אם יש רגשות כואבים מאוד שמגיבים למחשבה, חייבים לרפא את זה.

רגש משמעותי, בין אם הוא נעים או לא, הוא כמו מגנט. ככל שהעוצמה חזקה יותר ברזוננס של הרגש, כך האפקט במציאות. רגשות קשים כלפי היעדר זוגיות, היעדר כסף, היעדר שמחת חיים, ממגנטים בדיוק עוד מזה.

היפוך רגשי הוא כבר יותר מאתגר מהיפוך מחשבתי, ולכן הוא לא המניפולציה המתאימה.

אם למחשבות שלנו יש אנרגייה של סוסים דוהרים, של עוצמה, של התרחבות במרחב, לרגשות שלנו יש אנרגיה של כירבול, של התכנסות, ההתרחבות במרחב מגיעה מתוך התמרכזות פנימה.

השילוב הקדוש
ביצירת מציאות, אנחנו נמצאים במקום של שימוש בכוח המופלא של התודעה שלנו ובעוצמות של הרגש שלנו כמגנט. השילוב של שניהם יחד מביא לתוצאות נפלאות. יש כאן גם את האספקט של היציאה החוצה ועשייה אקטיבית בעוצמה, וגם את האספקט של ההתמרכזות, ההקשבה לרצון ולרגש, ונאמנות למה שהרגש מבקש ברגע נתון.

אבל,
גם כשהבנו את התהליך, עדיין רוב האנשים ממשיכים "ליפול" בדרך ולאבד אמון ביצירת מציאות
  1. אי אמון ביצירת מציאות (באופן ככלי, עבורי באופן אישי, בנושא הספציפי כי לא מגיע לי באמת, או כל סיבה אחרת)
  2. מחשבות ישנות שחוזרות, כי אל נוקו ביסודיות
  3. אמונות לא מודעות שאין לנו הכלים לגשת אליהם
  4. אי התמסרות לרגש ברגע נתון (הקשבה לראש בלבד)
  5. ציפיות

ציפיות זה לכריות
כשאנחנו ממוקדים ביצירת מציאות, אחד השלבים החשובים ביותר זה לדעת להרפות. עשיתי באקטיביות, נחתי בפאסיביות בתוך הרגש, עכשיו צריך לשחרר את זה.

לקחתי פרק זמן של התמקדות ועשייה בנושא הזוגי או הכספי או בכל תחום שיושב לי על הלב, חייבים להגיע למקום של הרפייה והיעדר ציפיות.
ציפייה היא רגש טעון שהצד השני שלו יש אכזבה. היעדר ציפייה, מפנה את הדרך לדברים לקרות.

אם הנושא הוא זוגי, זה הזמן להפסיק לצאת לדייטים.
אם הנושא הוא כספי, זה הזמן לקחת הלוואה או עוד עבודה או כל דבר שיתן שקט של כמה חודשים.
אם הנושא הוא הורות, להעביר פוקוס למשהו אחד. למה שיש.

תמיד הפוקוס חייב לעבור להוקרת תודה על מה שיש.
אין לי זוגיות אבל יש לי אחות שאוהבת אותי אהבה ללא תנאי. זה המון!
אין לי די כסף, אבל יש לי קורת גג, ואוכל, ומיטה וספה. זה המון!
אין לי ילד, אבל יש לי גוף בריא ונפש בריאה. זה המון!

אנחנו תמיד עיוורים למה שיש לנו, עד שאנחנו בוחרים לא להיות.
הוקרת תודה על המובן מאילו עבורינו עוזרת להוריד את הווליום של ה"אני רוצצצצצצה", "חסר לי", "אני לא שלמה בלי..."

לחיות בחסר, בציפייה, זה לרטוט בווליום גבוה את האין ולמגנט עוד כזה.

אחד אלוהים
אחת הגישות הרוחניות שאני מתרגלת בשנים האחרונות, מחברת אותנו לאלוהות. הגישה אומרת שכולנו אלוהות שמתגשמים בגוף פיסי.

כשאני חווה את עצמי כאלוהות (של עצמי, בדיוק כמו שאתם של עצמכם), יש לי גישה לעוצמה בלתי נדלית של הבריאה.

מצד אחד, העוצמה שלי גדלה מאוד.
מצד שני גם הציפייה.

את הציפייה הזו יש לבטל.

ככל שאתרגל את המיינד שלי לאלוהות, עדיין יש תוכניות שהם מעבר לתפיסה שלי, עדיין יש דברים שילכו בכיוון שונה מהרצון שלי. לפחות בשנות התרגול.

הבחירה להתחבר לתדר אלוהי, מעלה אותנו מאוד גבוהה, ויכולה ליצור רכבת הרים קיצונית יותר בין ציפייה-לאכזבה.

ושוב המילה התמסרות חוזרת להיות המוטיב המרכזי.

התמסרות לתהליך, עם הרצון, ועם כל הכישורים התודעתיים והרגשיים, זה ה-תהליך השלם ביצירת מציאות.

תשחררו את הציפייה, או ההגדרה המדויקת לאיזה תוצאות אתם צריכים להגיע כדי לסמן וי על הצלחה.

למדו את הכלים ליצירת מציאות והתמסרו להוקרות תודה על מה שיש לכם כבר בחיים. יותר מזה, תחגגו את מה שיש לכם כבר בחיים.

חגיגת ה"יש" ממגנטת עוד "יש", ומביאה עוד חגיגה.
זאת המטרה האמתית בעצם.