18 טיפים

צלקות רגשיות ואורגזמות | כוח הריפוי האולטימטיבי

יש בנפש שלנו אזורים עם רגישות גבוהה, אבל, יש גם אזורים עם כהות רגשית. 
ממש כמו צלקת של ניתוח: על הצלקת יש תחושת גירוי יתר, ומסביב אין תחושה בכלל או מעומעמת. ככל שמתרחקים מהצלקת פתאום מגלים את הנורמאלי.
כנראה שלא סתם קוראים לזה "צלקת רגשית".

הצלקות האלה יכולות להיות מאוד מיניוריות בסיבה שבגללה הן קרו, אבל כל עוד הן שם, אין תחושה רציפה, נעימה, מרגשת.
אם הגוף שלנו היה מלא צלקות כמו שהנפש שלנו כואבת (כן, כולנו!), התחושה הייתה בלתי נסבלת. בגלל שלרגש אין עדות פיסית כמו צלקת בעור שניתן לראות, הנטייה שלנו להתעלם מזה. 

במקום לחוות את החיים כרצף של עונג, כרצף של חוויות מרגשות ומרטיטות, אנחנו כל הזמן עוברים בין כהות חושית לגירוי יתר, וחווים בעיקר "זה בסדר אבל לא משו" או "זה בלתי נסבל, תעיפו את הדבר הזה ממני!". ככה אנחנו מתנהלים בעבודה, בזוגיות, מול המוכר בחנות, נהגים בכביש, ואפילו מול הילדים שלנו.

אני מבינה שאולי זה נשמע מוגזם התיאור שלי, זה פשוט כל-כך נורמאלי לנו לחיות ככה, שלדמיין חיים בהם אין צלקות, והתחושה היא מענגת לאורך כל היום ובכל סוג של מערכת יחסים תהיה מוגדרת כאידילית מידי, אוטופית, רק אצל נזירים או משהו מבודד אחר.

***
השלב הראשון זה להבין שהנפש שלנו מצולקת.
השלב השני זה להסכים חקור אותה. את המקומות של הרגישות יתר, את המקומות העמומים.
השלב השלישי זה לרפא את הצלקות. ואני לא מדברת על טיפול של שנים לכל צלקת. אני מדברת על ריפוי מיידי לכאב ריגשי.

***
אם ניקח תינוק שרק נולד, בלידה טובה, הוא יתענג על המגע שלנו: פנים, ראש, גב, בטן, רגליים וידיים, בית שחי.

מכל האנשים שאי פעם נגעתי בהם (וזה המון בזכות שאני מטפלת גם במגע), לכולנו יש מקומות רגישים מידי (בית שחי, כפות רגליים, גב, בטן), ומקומות עמומים שמצריך מגע עמוק במיוחד (כתפיים, שכמות, גב תחתון, ישבן).
תחשבו כמה מדהים זה שמגע עדין יכול היה להיות נעים באותה המידה בכל חלק בגוף שלנו. לחיות בלי גב תחתון כואב, כתפיים עמוסים, רגליים עייפות, ובטן נפוחה. הכאב הפיסי בגוף *לא* מתחיל בשרירים התפוסים והרופסים. הוא מתחיל ברגש העמום והמגורה.

***
במאמר שקראתי לאחרונה בנושא ריפוי מיני נשי, הכותבת תיארה שם אזורים בתוך הנרתיק שהם רגישים ועמומים. ברמה הפיסית הנרתיק הוא אחד האזורים המעוצבבים ביותר שיש לנו בגוף, אין שום סיבה שיהיו אזורים בהם "נכבה האור" מבחינה פיסית גרידא. אני לגמרי יכולה להבין למה שהרגש "תכבה את האור" לאחר חוויה שהיא אינה נעימה.

אני מזמינה אתכן לעוד צעד אחד פנימה, לעומק של הצלקות האלה, לנסות ולהיזכר. כשהייתן ילדות קטנות והתחלתן לגלות את המיניות שלכן, האם היו שם אזורים נעימים יותר ופחות? אני מנחשת שלרובינו לא. שהייתה שם אחידות. החדרת האשמה-בושה בתודעה שלנו קורית מגיל מאוד צעיר, אך בהחלט תופסת תאוצה בבגרותינו.

ריפוי של אזור הנרתיק, כמו את התפיסה שלנו לגבי מיניות, כמו גם את החיבור הנשי בהקשר מיני, הם הדרך למניעת המחלות הנשיות: קנדידה, ואגיניסמוס, אנדומטריוזיס, סרטן השד, סרטן הרחם/שחלות, סתימת חצוצרות ואפילו דברים "מינוריים" כמו כאבי מחזור וPMS.
ככל שאנחנו מתקדמות עם הריפוי, אנחנו פתוחות את האנרגיה המינית שלנו להביא אותנו לאורגאזמות ולרב-אורגזמיות, אנחנו מזיזות את עצמינו מלידות כואבות ללידות מענגות ואורגאזמיות, אנחנו מתחברות לכוח אנרגטי מרפא עצום שבשורה התחתונה זה האנטי-איג'ינג הכי מדהים שיש.