זה כמו להתבונן בקשת יפהפייה בשמים,
ולראות איך צבע אחד זולג וזולג ועוטף ומסתיר את כל השאר.
רגשות הם כאלה. זולגים,
משתלטים, מבקשים את תשומת ליבינו. פעם כשרגש היה משתלט, הייתי טובעת בתוכו. מזדהה
עימו כליל, הולכת לאבדון ולא מוצאת את הדרך חזרה.
אחרי אבולוציה רגשית קטנה מוצאת
את עצמי מתבוננת ברגש תופס נוכחות, אבל אני מזהה את כל שאר צבעי הרגשות מפנים לו
מקום ביראת כבוד, ממתינים שנסיים את הריקוד שלנו יחד, בידיעה שיתפנה להם שוב מקום
במהרה לחגוג את החיים.
החלק המדהים באמת, זה שהכתם הזה, הוא
משהו שמתחולל לגמרי בתוכנו, ועם זאת, הוא נראה ומורגש למרחוק.
אנחנו קוראים זה את
זה אינטואיטיבית, מבלי להבין בכלל.
אנחנו מרגישים זה את זה. גם הפוקר-פייסים
המוכשרים ביותר, כשמכירים אותם ניתן לזהות את העננות שעוברים בהם. אבל בכנות, למה זה
טוב ההסתרה הזו?
כולנו יצורים מרגישים.
כולנו חווים את המציאות על כל מורכבויותיה.
לכולנו יש רגעים של שלמות אלוהית ורגעים של התרסקות (אפילו שפייסבוק מזייף לנו
אושר בלתי נדלה...).
האבולוציה הרגשית הזו הביאה לזה שאני
שמחה כשרגעי רגש מגיעים וצובעים לי את החיים.
אני מרגישה כאילו חברה טובה הגיעה
לשתף אותי במה שעובר עליי.
מסיבה את תשומת ליבי לרצון ליבי ולדיסוננס שנולד אל מול
המציאות.
אנחנו יושבות כל כוס קפה ומוצאות איך לייצר שוב את ההרמוניה הנפלאה הזו
שבין רצון הלב למציאות.
לפעמים אני עוצמת עיניים ומתמסרת להקשבה ולנוכחות
וכשהעיניים נפתחות לי היא כבר לא שם.
הקשת שלי חזרה.
הרבה פעמים חברה אחרת מופיעה
במקומה: שמחה, אושר, התרגשות, תשוקה...
יהיה לי לכבוד לעזור גם לך להפוך "אויב"
לחברה אהובה.
את יכולה לדמיין כמה מדהים זה הולך להרגיש?!
את יכולה לדמיין כמה מדהים זה הולך להרגיש?!
