יצירת מציאות, הגשמת משאלות לב, ולהתבונן למציאות בעיניים

ב6 שנים האחרונות למדתי, חקרתי והתפתחתי בתחומי המודעות, רוחניות ויצירת מציאות. בכל פעם שהתמסרתי למידע חדש, בדקתי איפה זה עובד לי באפס מאמץ ואיפה זה פחות עובד.

הישרדות-ביטחון-שפע

לאורך השנים האלה למדתי את קורס השפע של שיטת תטא הילינג, ועברתי אותו בפעם השניה כאסיסטנטית, כשהרגשתי שלא מיציתי בו משהו. שנתיים אח"כ עברתי קורס ארוך יותר, שגם עבר דרך האמונות, הדפוסים והמחשבות שלנו על כסף ושפע.

אחרי אין ספור הפתעות שהתחבאו שם בתת המודע, ואין ספור שינויים וניקויים, אני עדיין מוצאת שיש שם משהו למצוא, אחרת היה אמור להיות שינוי במציאות.

אבל,

עברתי שלב רוויה. שלב שבו הבטן אומרת "זה כבר לא שם, המשך התעסקות בזה זה לא יותר מבילבול-מוח".

אם זה לא שם, איפה זה?!

ואלה התובנות שהגיעו אחר כך:

• שפע וכסף זה לא בהכרח אותו הדבר.
• המעבר מהישרדות לשפע עלול להיות יותר מאתגר מהמעבר מביטחון לשפע.
• כחד הורית, אני יכולה למצוא אין סוף תמיכה מהסביבה שלי ועדיין זה טיפה בים ביחס לתחושת התמיכה שהייתה לי כשהייתי נשואה (ובכנות - לא הייתה שם תמיכה כמעט בכלל בפועל, רק בתחושה בלב)
• להיות בעלת עסק כולל ללמוד ולעסוק בהמון דברים שאינם הביטוי היצירתי שהלב ביקש. וגם אם אני מוצאת בהם הנאה, האתגר של יציבות כלכלית זה נדנדה רגשית בלתי נעימה, מתסכלת ומאתגרת.
• להיות עסק ללא גב כלכלי, לוקח את הקושי לרמות אף מאתגרות יותר, ומביא מציאות לא פשוטה להתמודד איתה, על אחת כמה וכמה כשמנסים ליצור מציאות בשלל כלים ודרכים חדשות.
• תיאורטית, אני יכולה להיות הצד של הניסים של הפעמון הסטטיסטי. בפועל, הפער בין הפוטנציאל למציאות ריסק אותי שוב ושוב.
• כשלא הצלחתי בעצמי ביקשתי עזרה. הלכתי לטובי המטפלים, המורים, היועצים והמנטורים. לכולם שילמתי בנדיבות. אף אחד לא הצליח להוציא אותי מהלופ המרגיז הזה.

העניין היותר מעניין, הוא שאני מוציאה מטופלות שלי מהתקיעויות והלופים האלה.

אני ממש-ממש טובה בזה. הן עוברות דרכי ומגשימות את משאלות ליבן, ואני מאושרת שיש להן מענה ופתרון.

אשמה-בושה-הסתרה

לאורך השנים האלה גיליתי שאני מאוד מתביישת וחשה אשמה על ה"מצב" שבו אני נמצאת. אני עושה את מה שנאי אוהבת, אני לגמרי ביעוד שלי, אני יודעת שיש לי מתנה אדירה לתת לעולם הזה ואני חוגגת אותו. בקטן. במאית הפוטנציאל שלו. הבושה נובעת מתחושת כישלון. אם זה לא תופס כמו אש בשדה קוצים כנראה שיש סיבה.

הסיבות שהמיינד האכזרי שלי עבר דרכם היה שאני לא מספיק טובה, שלא עשיתי מספיק, שאני לא מוכשרת מספיק. אחד הסיבות החיצוניות יותר היה שפשוט אין לי אף פעם מספיק כסף כדי להניע פירסום. אבל גם בזה התביישתי, כי אם אין לי כסף אני בטח סוג של כישלון.

השילוב של אשמה ובושה, מובילים לתחושת כישלון, שמובילים להסתרה, שמעצימה את הבושה והאשמה שמזינים שוב את תחושת הכישלון. מילכוד 22 אכזרי במיוחד, שחייבים לשבור איכשהו.

דרך שינוי אמונות, וניקוי אשמה ובושה - אני לא הצלחתי.

דרך אג'נדה של כנות - גם לא הוביל להפסקת התחושות.

תחושת הכישלון הייתה הדבר האחרון שנשאר לי לנסות ולשנות.

אגו וביטחון עצמי

אגו תמיד נשמע לי נפוח ומגונן. מן אנרגיה גברית חסרת מודעות.
באיזה שלב מצאתי שיש איכות גברית ואיכות נשית לאגו: הראשון יותר מגונן, השני יותר מעצים. האיכות הנשית אולי אפשר לקרוא לה ביטחון עצמי, אבל גם כאן יש איזה ניואנס.

הרבה מהאנשים שפגשתי עם ביטחון עצמי גבוה - זה היה סוג של עודף מדומה - מבחוץ מנופח בכדי להסתיר משהו רך וכאוב בפנים. סוג של "רק אל תדעו שיש לי נקודה רכה ורגישה כאן, כי אם תגלו אני אמות".
גם אנשי ה"עודף" וגם אנשי החסר סבלו מאותו הדבר - היעדר "נוכחות שלווה" בתוך עצמם.

והנה אני בשלב הזה בחיים שלי, כמעט ב"נוכחות שלווה" בתוך עצמי, ועדיין חווה ביטוי קיצוני של היעדר ביטחון עצמי.
תמיד תפסתי את עצמי כאדם שמאוד שלם עם עצמו, ופתאום הגליץ' הזה לבור ללא תחתית.

השוואה.

אני לא מוצאת שהשוואה היא דבר שבריא לנפש או לבטחון העצמי. מצד שני, היעד השוואה מוביל אותנו להישאר עם המחשבות והרגשות שלנו ללא פידבק או תנועה. הקפיצות שהתודעה שלנו עושה, כשהיא עוברת בסקירה של הסביבה, היא חלק מתפיסת המציאות שלנו. אם אנחנו רואים הרבה חדשות אנחנו בטוחים שהעולם רע, מתדרדר ועומד בפני חורבן. אם אנחנו הרבה בפייסבוק, אנחנו בטוחים שכולם חוגגים את החיים ואנחנו נשארנו מאחור. אם אנחנו בקהילה סגורה כלשהי אנחנו בטוחים שזו המציאות.

היכולת שלנו להיחשף לסגנונות שונים של מידע, מאשפרת לנו לעמוד את עצמינו ביחס לעולם. אם אנחנו מתרגלים את המוח שלנו להיות חומל ואוהב, יש גם סיכוי טוב שתפיסת המציאות שלנו תהיה לא מעוותת מידי, ושנצליח לראות איפה אנחנו בפרופורציה ביחס לסביבה. אז יש לנו סיכוי להצליח גם לחיות מתוך אהבה, קבלה והערכה עצמית, ועם ביטחון עצמי הולם.

אכן, לוקח זמן לשנות את תפיסת המציאות, אבל זה פחות יעיל בתנאי בידוד (גם מחשבתי מחשיפה רק לסוג אחד של מידע). יוצרים שינוי ומיד אחריו פוגשים את המציאות. היעדר פגישת המציאות, תחזיר אותנו אחורה לנקודת התסכול.

לשבור את ה"לופ"

בשנים אלה עברתי אין ספור רגעי "יוריקא-מצאתי". כל אחד מהם היה פורץ דרך, והיווה פריצת דרך עבור המטופלות שהגיעו אחריו.

בין התגליות האלה היו:

• 4 התשתיות (אהבה, קבלה והערכה עצמיים, וגבולות)
• 3 המצפנים (ראש-לב-בטן) וכמה תירגול לוקח כדי באמת לעבוד עם שלושתם מסונכרנים!
• שבועות, נדרים חוזים והסכמים מודעים ובעיקר לא, הכוללים עונשים, מועצות עליונות, נשמות תאומות, בין הורים וילדים, ישויות לא נעימות ועוד ועוד הפתעות
• מועצת הקארמה והשלב המרגש שבו אנו נמצאים בו אפשר בקלות להיפטר מכל הקארמות הנשמתיות באפס מאמץ
• "שיעורים" של למידה תוך קפיצות קוואנטיות והתרסקויות כואבות
• הפער האדיר בין פוטנציאל למציאות וכמה שהוא מכאיב, וכמה שחשוב לראות את הדברים כמות שהם ולכוון לעוד בלי אג'נדה לגבי איך ומה.
• להתמסר. אולי התרגיל הכי מאתגר. לתת אמון ולשחרר שליטה. לעשות כמיטב יכולתי ולהרפות היכן שבאמת אין לי מה לעשות כדי לעזור. זה משחרר את הכתפיים מאוד! ומתגלים נפלאות היקום!
• להיות כנה עם עצמי, להסתכל על המציאות כפי שהיא, לקבל אותה כפי שהיא, לשחרר מאג'נדות ולנוע קדימה

ומה עכשיו?

אני שוברת את ה"לופ" שלי.

אני מאוד "נוחה ושלווה" ביעוד שלי כמטפלת. היום אני י-ו-ד-ע-ת מה יש לי להציע לעולם. ואני גאה בכישורים שלי מאוד.

אני בוחרת לא לסבול יותר בלמידה האין סופית והמכאיבה שצעדתי בה בחירוף נפש בשנים האלה. ההישרדות שהמאבק הזה הביא היה שוחק עבורי ומבאס עבור האפרוחית שלי.

אני בוחרת לנצל את מגוון הכישורים שלי, בכמה דרכים:

• קודם כל ולפני הכל בקליניקה שלי
• אינטואיטיבית, כשעזרה מתבקשת כשמישהו כואב עובד דרך ליבי
• והדרך שעד היום סירבתי לה, והיום היא מזמינה אותי לחגוג דרכה שפע, כסף, את עצמי, את הכישורים שלי, מציאות, השוואה, כנות ועוד.

ההחלטה המודעת שהתקבלה לפני כמה חודשים, וקיבלה אישור ביום הולדת ה37 שלי, היא להיכנס למציאות אחרת, לשבור את הלופ וליצר מציאות אחרת לא מתוך התמודדות עם התודעה, הרגש והגוף, אלא מבחוץ, ולבחון את השינויים משם.

כל המצפנים (ראש, לב ובטן) מספרים לי שהדרך נכונה, והאמון שלי בהם שלם.

האינטואיציה מספרת לי על מסע של 3 שנים מרתקות, ופריצת דרך מעניינת סביב גיל 40. מה שנקרא: נחייה ונראה.

משאלות הלב שלי שוב מתרגשות אחרי תקופה ארוכה של אש כמעט כבויה, כי התחושה שהנאות ופינוקים רבים בדך שבה בחרתי כשהפסקתי להתנגד לה.

התחושות שאני עוקבת אחריהם בתקופה האחרונה כקווים מנחים הם: סיפוק, הנאה, עונג ובעיקר התלהבות. ככל שהחוויה שלי אותם גדלה, אני יודעת שבחרתי בנתיב נכון.

ברגעים אלה של סיום תהליך הכתיבה, אני מוצאת שהבושה עוד תופסת מקום בלב שלי, ואני בוקרת לאהוב אותה על כך הרבה מאוד. אני בוחרת גם לאהוב את הגאווה שלי בעצמי. זה נעים לי.

הטקסט הזה הוא חלק מתהליך הריפוי שלי את עצמי. אינטימי ומביך ככל שיהיה, הוא אנושי, ומכיל בתוכו אין ספור כאבים שנמצאים בתודעה הקולקטיבית. אם נגעתי בכאב שהוא גם שלך, את מוזמנת לבקש מהמקום הזה להירפא ברגע זה. זה שלך, בדיוק כמו המחשבות והרגשות שלך. אם את מרגישה קריאה לבוא ולרפא את זה בעזרתי - יהיה לי הכבוד להוביל אותך בתהליך הריפוי.

הרבה אהבה

נטלי