18 טיפים

אהבה, חמלה, לתקן את העולם, ולחגוג את העולם

ואהבת לרעך כמוך.
דיון של שעה וחצי בנושא, ואני מתמלאת התנגדויות וכעס פנימי, מנסה להבין על איזה טריגר לחצו לי.
הדרישה הזו היא לא לקבל את האחר כמו שאתה *אולי* מצליח לקבל את עצמך. ואני בכלל שואלת: כמה מאיתנו באמת מקבלים את עצמם, לגמרי, על כל החלקים שמרכיבים אותנו?!
זה לא דרישה אפילו להכיל את האחר כמו שאנחנו מסוגלים *אולי* להכיל את עצמינו. ושוב ואלת: מי המהמם שמצליח להכיל את עצמו בלי ביקורת, שיפוט, הקטנה, אגו, תסכול ושאר חברים?
הדרישה היא לאהוב.


רובינו לא אוהבים את עצמינו. לא ב 100%, אהבה טהורה, אהבה ללא תנאי. אלה יותר לכיוון של כן-אבל. גם הנרקסיסטים, גם האנוכיים - הם לא אוהבים את עצמם. הם מפצים בכל כוחם על היעדר האהבה הזו. ברפואה הסינית מתארים את זה יפה במילים: עודף מדומה. עודף עם חסר שמסתתר לו אי שם. כזה שרק מטפל מיומן ידע לחפש וגם ימצא.
לאהוב מישהו אחר כמו שאני אוהב את עצמי זה לא בדיוק הכוונה, במיוחד כשאהבה עצמית כמעט לעולם לא מגיעה ל100% של אהבה טהורה. ולאהוב את עצמי 75% ומישהו אחר במידה הזו זה נחמד אבל לא בדיוק הכיוון.
לכבד זה אנושי, שם אפשר בקלות להגיע ל100%.
לאהוב זה אלוהי, זה כולל בתוכו את היכולת לחמול, לקבל, להכיל, לאפשר ולאהוב.
וזה בהחלט משהו אפשר ללמוד ולפתח, ולהשתפר בו.
ואיפשהו ככל שאני מפשפשת בזה ודשה בזה, אני מגלה שאולי אהבה עצמית היא לא לעצמי הארצי האנושי, כי חלק מהקסם פה זה חוסר השלמות, והגדילה, הלמידה, השינויים, הצלילה פנימה הכרה בחלקים הפחות מוארים, והטרנספורמציה בהסכמה לאהוב אותם ו/או לשנות אותם. אז אולי החלק של האהבה עצמית ב 100% היא אהבה בחלקים האלוהיים שלנו. אהבת האלוהות שאנחנו, הבוראים שאנחנו, ומשם לאהוב את האחר. עכשיו זה מרגיש כמו משהו אפשרי אנושי. מהמקום הגבוה-גבוה הזה שאנו חצי אנושיים חצי אלוהיים, יצור היברידי המסוגל להגיע לחמלה ולאהבה אבסולוטיים, ומשם לאהוב, לחמול, לכבד אחרים: אנושי, חי, צומח, דומם.
ועדיין, להגיע לאהבה עצמית, זה חתיכת דרך ללכת בה.

ואז הגיע הנושא השני הקפיץ אותי. רצונות כביטוי לקבלה, לעומת נתינה.
נתינה היא סוג של ערך עליון, התגלמות הטוב והטוהר, ההתפתחות הרוחנית.
והרצון ל.. או קבלה, הופכים למוקצה מתוך היום הצד השני של המטבע.
אנחנו חיים במציאות דואלית, בקיום דואלי, יין ויאנג. זה המהות של כדור הארץ.
שאפתי אוויר, נשפתי אוויר, פעימה מוציאה דם מהלב, הרפיה מאפשרת כניסת דם ללב. אחד לא יכול להתקיים ללא השני.
לתת זה נפלא וטוב ובריא, וחשוב כל כך בחברה שאינה שיוויונית, תומכת ומזינה.
אבל גם קבלה היא דבר חשוב.
לדעת להתענג על מתנה שקיבלנו, על מילה טובה, על מים מתוקים, על חיבוק, על מגע, על מזון.
זה ה-כיף הגדול שלנו כאן.
אם אנחנו נשמות שבוחרות לחזור לכאן שוב ושוב כדי ללמוד, חייבת להיות סיבה מספיק טובה כמו עונג, הנאה, צחוק, כייף, סיפוק, אושר, אהבה, מגע.
אחרת איזה מן עולם עונש הוא זה שאנחנו מ-ס-כ-י-מ-י-ם לחזור אליו עם שיכחה בכל פעם מחדש?!
הנשמה אולי באה לפה ללמוד, ולתקן, אבל מעל לכל או לפני הכל היא באה לחוות. וכמו שמובן מאליו שאנחנו חווים פה חרא (סליחה על הצרפתית...), אחד המטרות הנעלות בעיניי היא לייצר פה את העונג.
המון מהאנשים שסובבים אותי נמצאים בנתינת יתר באופן הטבעי שלהם ורחוקים מאוד מהיכולת לפרגן לעצמם ולהתפנק באמת על החיים. צריך רק להתבונן קצת ולקלוט כמה מעשים בלתי מכבדים לעצמינו אנחנו עושים בזמן נתון, כדי להבין את זה. זה כולל התמכרויות אוכל, סיגריות, עבודת יתר, ואופס...גם ילדים.

וזה מביא אותי לנושא האחרון שהקפיץ אותי. האחריות הכבדה על הכתפיים לתקן את העולם.
בהתחשב בזה שאני מנשמות האינדיגו שהגיעו לכאן עם צורך מובנה לתקן את כדור הארץ, אקולוגית, חברתית וכו', ככל שעובר הזמן אני מגלה שזה נכון נקודתית.
*נקודתית* היינו חייבם את המטורפים של גרינפיס כדי לזעזע את העולם ולייצר שינוי משמעותי.
האם כדור הארץ או האלוהות לא היו מוצאים פתרון אחר?! בטח שכן. עם כל הרעש שאנחנו עושים, אנחנו עדין גרגר ביחס לשנות חיים של הפלנטה הזו, שהחריבה ובנתה את עצמה שוב ושוב ושוב ושוב ועוד כמה שובים.
*נקודתית* אנחנו חייבים את הזעזוע שהטבעונים עושים בשנים האחרונות, כדי ליצר מאסה קריטית בתודעה של אנשים כדי לשנות את תעשיית הבשר והחלב, שממש אבל ממש רחוק מ" ואהבת לרעך כמוך". שום חמלה או אמפתיה אין שם, רק התעללות צינית וקרת לב.
זה לא אומר שכולם יעברו להיות טבעוניים בדור הקרוב, אולי זה גם לא נכון לכולם, אבל שינוי מתחיל לקרות.
אני בעד השינוי, אני בעד ההתעוררות, אני חושבת שאולי זה הדרך של כדור הארץ ליצר פה שינוי, ואולי הוא היה יוצר את השינוי באופן אחר משלו, כפי שעה אין ספור פעמים בהיסטוריה.
*נקודתית*, אנחנו חייבים את הזעזוע של שנאה. אמנם זה מעצים את השנאה בלבבות של כמה מאיתנו, אבל זה גם מעיר את הלבבות של אחרים. מעיר אותנו לבחור אחרת, ללמד את הילדים שלנו חמלה אמיתית, לבחור בדרך אחרת. כבר יש פחות מלחמות בעולם. כבר יש פחת אנשים שמסכימים להתגייס מטעמי מצפון. וכבר יש ערבוב אוכלוסיות שאולי מחמיר עכשיו את הגזענות, אבל לאורך השנים יעזור לבטל אותה.
מה שאני מנסה להגיד, זה שאני כבר לא מאמינה שאני צריכה לשנות את העולם. אני מאמינה שאני צריכה לאהוב, להעריך, לכבד את העולם, והוא כבר דואג לעצמו. אני חופשיה לחגוג את העולם, על כל המתנות שהוא מפנק אותנו בהם.

לא באנו לפה לסבול. באנו לפה לחגוג!

אני מוכנה לכבד את האחר ממעמקי ליבי.
אני מוכנה ללמוד ולתרגל לאהוב את עצמי כנפש, כנשמה, כאדם, ולתרגל לאהוב אחרים.
אני מוכנה להתחייב לעשות כמיטב יכולתי לכבד בסובלנות כל אדם, עם כל משימה לה הוא הגיע בחיים האלה, ולחמול על כל קושי שהוא עובר בנקודת הזמן הזו.
אני לא מוכנה לכאוב את כאבי כל העולם, אני אמפתית מידי וזה מכאיב לי.
אני לא מוכנה לאהוב את מי שחי בשנאה, אני רגישה מידי וזה מכאיב לי.
אני כן מוכנה לקבל ולכבד אותם על המקום בו הם נמצאים בנקודת הזמן הזו.

ועכשיו שפירקתי את כל ההתנגדויות והטריגרים שעלו לי הערב, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי כאדם אנושי-אלוהי בכדור הארץ המגניב הזה, אני יכולה ללכת אחרי הרצון שלי להתכרבל ולישון.