ווידוי אישי מהרחם
כשהייתי בהריון קראתי כל מה שיכולתי על
לידה טבעית, על לידה פעילה עם ובלי אפידורל, על לידת בית, על לידה במים, הכול. בכל
פעם שהגעתי למידע על לידה קיסרית, הכרחתי את עצמי לקרוא, כי אני באמת מאמינה שידע
זה כוח, רק שמצאתי את עצמי בכל פעם מחדש בוכה.
המחשבה על ניתוח, על אי-לידה, על
התערבות, פשוט הכאיבה לי.
כששאלו אותי: "אז איך את הולכת
ללדת?" (כאילו שיש תפריט שממנו מזמינים), הייתי אומרת: "מקווה לטבעי, אם
אשבר, גם אפידורל זה בסדר", ובראש הופיעה במיידי המחשבה "רק לא קיסרי,
רק לא קיסרי, רק לא קיסרי " כמו מאנטרה.
רוצות לנחש איך ילדתי בפועל?
טבעי.
ואחר כך אפידורל.
ולקינוח קיסרי.
בדיוק כמו שהמחשבות שלי כיוונו.
זה מה שנקרא: "אברא-כה-אדברה"
(נשמע מוכר?!)
הרצון שלי, כיוון ללידה טבעית. מסתבר
שברמה הלא מודעת היה שם פחד והתנגדות להתערבות שיצרו מיקוד אחר. בפועל, עשיתי כל
מה שיכולתי כדי להגיע ללידה טבעית (זירוזים בדיקור לעצמי, תה פטל וסרפד, תרגלתי עם
אפי-נו, הייתי ביוגה הריון שלימדו את כל התחנות...), והגוף סירב להתחיל תהליך.
כשהגעתי לביה"ח הצהרתי שאני לחדר
לידה הטבעי, וביקשתי שיתנו לי זירוז שמתאים להמשך בלידה טבעית. כמובן, שעם הפחד
החמוד שהיה לי בחלק הלא מודע, שמושך בחוטים של המציאות, מצאתי את עצמי מול הרופא
הכי לא ידידותי לטבעיות.
כמה שעות אחר כך, עם צירים של
פרוסטגלנדינים, שעולים וממש לא יורדים, כמו שהצהרתי מראש, הבקשה לאפידורל הגיעה.
מהאפידורל לקיסרי, עבורי, המעבר הוא
מהיר. בפועל היו ירידות דופק לעוברית המתוקה שלי. באמונה שלי התערבות רפואית מובילה
להתערבות נוספת, וויתור על הרצון שלי, מביא ל"כבר לא משנה לי ממש".
כמובן, שאף אחד מהדברים האלה לא נמצא לנגד עינינו ברגע נתון, אלא התחושה היא
ש"החיים קורים לנו". רק כשמסתכלים עליהם שוב, מתוך לקיחת אחריות גם על
החלקים ה"מוכתבים", מביא להבנת התמונה הגדולה, ואיך בדיוק "הדבר
הזה קרה דווקא לי".
הנה קטע מתוך הספר שלי בו תיארתי את
חוויה הלידה:
" התכווננתי ללידה טבעית. הייתי ערוכה בכל דרך שידעתי בזמנו. הגעתי עם הפתק שלי לזירוז בבי"ח, במצב רוח אופטימי ובקשה לאפשר לי להגיע לחדר לידה טבעית. הרופא התעצבן עלי באופן טוטאלי. אחרי שוידא שאני יודעת שזה כואב ללדת (בטוחה שהוא יודע מנסיון אישי), טרק את הוילון והתלונן כל הדרך החוצה שצריך להכין תפריט ליולדות כי יש להן רצונות. כנראה שממש הגזמתי כשחשבתי שיש לי בחירה בנוגע לגוף שלי...
שעתיים
אח"כ על כדור פילאטיס, מתחת לזרם מים חמימים, נושמת, מדברת עם הגוף שלי.
כואבת ונהנית שאין דברים כאלה. כולי רגועה, ומחויכת, נזכרת בלידה הראשונה ונהנית
מזה שזו כל כך אחרת.
כשהספיק
לי כל הכייף הזה, אני והפמלייה הלכנו להתקבל לחדר לידה. זאת אומרת, הם הלכו, אני
דידיתי כמו ברווז, ונעצרתי להינמס לתוך הקירות כל 4 צעדים.
בחדר
הבדיקות החלה מסכת ההתעללויות חל ב:"תטפסי על המיטה ותשכבי על הגב, הרופא כבר
מגיע לבדוק לך פתיחה". איבדתי אותה כבר בקונספט של לטפס. לטפס אומר להזיז את
הגוף שלי באופן שהוא בלתי הגיוני בעליל. את החלק של לשכב על הגב, היא הייתה צריכה
להגיד עוד 3-4 פעמים,
לפני שההכרה שלי הבינה שהיא רצינית.
הקטע
של זירוז כימי, זה שהם יוצרים צירים שלא ממש עולים ויורדים. זה בעיקר עולה ועולה
ואז עוד קצת עולה בשביל הכייף. לנשום נהיה לא ממש מעשי, יותר רעיון תיאורטי שהיתי
שמחה להגשים. קצת מביא חשק למות. או לשבור משהו. עם השיניים.
מהמיטה
הראשונה נתבקשתי לרדת ולעבור למיטה השלישית, שם יבדקו שוב את גודל העוברית, כי
הגיע רופא אחר שמומחה בנושא. שוב הקונספט הזה של לעלות ולרדת ממיטות, ולשכב על
הגב...
בשלב
הזה הצירים כל כך מזוויעים, שאני מרגישה כמו וונדר וומן. אם הגוף שלי מסוגל לשאת
בכזאת עוצמה, אני בטח יכולה מאוד בקלות לקפל את הברזלים של המיטה. בציר הבא אני
נשבעת שאני מנסה. לא הלך לי. מפתיע אותי שלא הצלחתי?!?
וכאילו
שעד כה לא הספיק, לחוצפנית עם הבקשות, בשביל הצחוקים, נחזיר אותה למיטה מספר 1 למוניטור. בחוויית הזמן שלי עברו איזה
4-5 שעות. ולא, אין שם חווית זמן בכלל. יש
מצב שבזמן אמת זה היה 30 דקות. אבל מה זה משנה? בשלב הזה אני נשברת. נמאס לי מהם וממשחק
הכיסאות המטופש הזה! כואב לי, הפמלייה שלי בחוץ, אני שונאת את כולם, ואני רק רוצה
לחזור לנשום. לא נשמתי איזה יומיים.
הציר
עולה, הכאב עולה, הגוף מתכווץ, ובשנייה שהמוח שלי מבין שזה מתחיל לרדת הוא מתארגן
על לקחת אויר, רק שפספסתי, זה עולה חזרה. ממש כמו הקו הכי אופטימי שניירות ערך
יכולות להשיג. רק שזה כואב. ולנשום מוריד כאב, ואני לא נושמת. אולי זה המחסור
בחמצן במח שדורש עכשיו אפידורל?
שוב
לטפס על מיטה, והפעם גם לא לזוז כי תוקעים לי מחט בין החוליות. המרדים צועק עלי לא
לזוז. סליחה, אבל דקרת אותי בגב! זה רפלקס לקפוץ! מה לא הגיוני פה? פעם ראשונה
שזזים לך? (גרררררר....אני עצבנית וממורמרת!)
10 דקות
אח"כ נעלמו לי הרגליים. מישהו שם שם ערמות של שקי תפוח אדמה. אבל החזירו לי
את הריאות! אני נושמת! כמו דג שהחזירו למים. וואו איזה כייף לי!
טוב
אין לידה טבעית, יאללה לידה פעילה. קדימה שמישהו יזיז את תפוחי האדמה האלה כדי
שהאגן שלי יזוז. לפחות נעזור לבייבי בדרך שלה להתבסס האגן.
אבל
לא. שוב צועקים עלי: "למה עכשיו? תנועה של הרגליים זה אח"כ”. "למה
מדבקות חשמל עכשיו? מדבקות חשמל אח"כ”. ממש קשה לרצות את הצוות הזה!
חצי
שעה של צחוקים אח"כ וחצי מרופאי ביה"ח אצלי בחדר, עוברים על המוניטור.
מצוקת נשימה לעוברית. זה מה שקורה כשמתחננים לאפידורל. שברת-שילמת.
החדר
שלי התמלא מילים כמו, חירום, מצוקה, ניתוח, מיד, לבד, מוות, חוזה, חתימה.
הידיים
שלי רועדות: ספק מהאפידורל הזה שמרגיש כמו קרח לורידים, ספק מהפחד. אני בקושי
מקשקשת משהו רועד על הדף, ובאופן מפליא, זה מצליח להיות דומה לחתימה האמיתית שלי.
הופ
מגלגלים אותי משם, הרחק הרחק מהפמלייה, הרחק הרחק מהחלום על לידה נורמאלית לשם
שינוי.
שוכבת
על שולחן מנתחים. מולי תלוי ברישול פיסת בד, כדי שלא אראה את גופי. גם ככה הכל
רדום שם. ואז יש אותי: ראש, ידיים קשורות למיטה, מחשבות, חזיונות, פחדים, שירה;
ויש אותי: אי שם מעבר לפיסת הבד, לבד, מנותקת, גוף חסר משמעות, פיסת בשר, שניתן
לחתוך, לבתר, מבלי שארגיש. ושני החלקים הם אני, ושניהם כל כך נפרדים. אחד חי אחד
מת. אחד מרגיש אחד מת.
כל
מה שאני צריכה לידי, זאת אמא שתלטף את ראשי, תשיר לי שיר ערס, תנחם שהכל בסדר. אני
שרה לעצמי, מזמנת מלאכים להצלה.
אני
בוכה את עצמי ומרגישה את השליפה מתוך הבטן שלי. דקה אח"כ אני רואה את האהבה
הטהורה ביותר בעולם, רק לשבריר שנייה. כי אני עדיין באמצע הטריק של המסור ועוד
צריך לתפור אותי חזרה ולהראות לקהל שהכל בסדר.
אני
מביטה בפלא הזה, שברגע הקסום הזה, למי בכלל אכפת איך היא נולדה?! ונפעמת. זאת
האלוהות שגדלה לי בבטן? זאת האלוהות שבחרה להיוולד לי? שבחרה אותי? איזו יראת כבוד
אני חשה בנוכחות שלה."
איך נוצרת מציאות בפועל?
המציאות נוצרת מתוך המיקוד שלנו, המיקוד
המחשבתי והרגשי. איפה שיש הרבה רגש או מחשבה, זה מה שקורה בפועל.
אם תקשיבו למילים שאתן משתמשות בהן
תוכלו לגלות עולם שלם, על אופן החשיבה שלכן. נשים רבות משתמשות במילים מבטלות או
מקטינות, מתוך פחד ליצור קינאה, תחרות, או להראות מוצלחות מידי. אנחנו עושות את זה
מתוך המקום האמפאתי והמתחשב, רק שזה באמת מקטין את היכולות שלנו בפועל. בגלל זה
"העצמה נשית" הפכה להיות כל כך נפוצה.
מילים מעצימות, מעודדות, מילים גדולות
ומרגשות הן שיוצרות חיים גדולים ומרגשים, והם בדיוק מה שאנחנו זקוקות לו בלידה.
להיות אישה עוצמתית, מחוברת, נוכחת, מסוגלת, רפויה.
מחשבה בונה מחשבה הורסת
בשביל הלידה הטובה, המחוברת, העוצמתית,
הנוכחת הזו, חשוב שיהיה לך מערך מחשבתי ורגשי תואם.
הנה רשימת המילים שהיתי מפנה מהלקסיקון
בתקופה הקרובה ובכלל:
- אני לא יכולה/מסוגלת (אני חסרת אונים, צריכה שיצילו אותי)
- לא משנה לי (שיחליטו בשבילי)
- אני לא רוצה ש... (המיקוד שלך עדיין שם, אפילו שאת לא רוצה)
- רק לא קיסרי/ואקום/זירוז (כנ"ל)
- אני סומכת על הרופא שלי (אני לא סומכת על עצמי?!)
- יהיה בסדר (אני מפחדת ומדחיקה, והפחדים נמצאים במיקוד גבוהה בתת המודע)
- שלא יכאב יותר מידי (כמה זה מידי? מה זה כאב סביר?)
- התינוק שלי עקשן/שובב...(כל תיוג מקבע, ועלול להשפיע ברגע האמת. עקשן בלידה יכול להיתקע בתעלה, או להתעקש ולצאת רק עם זירוז כימי)
ולעומת זאת: המילים המקדמות, תומכות
ומאפשרות:
- אני יכולה/מסוגלת
- אני אוהבת
- אני נהנית מ...
- נעים לי...
- אני סומכת על העובר שלי, על הגוף שלי ועל עצמי
- אני נושמת והכאב מתפוגג והופך לעונג (!!!)
- אני והעובר שלי מסונכרנים ברצונות שלנו ונעים בהרמוניה
מרגישה את ההבדל?
כמה נעים לקרוא את המילים האלה?!
5 כללים פשוטים ליולדת
- כתבי על דף את כל מה שאת מפחדת ממנו בקשר ללידה. גם את הפחדים הכי-הכי גדולים שמפחדים להגות בקול שמא יקרו בטעות. אני רוצה שתתני להם הכרה. במקום שישבו אי שם בתת המודע וכל הזמן יקפיצו מחשבות קטנות שהולכות ותופסות נפח במציאות. פעם אחת להסתכל לפחד בעיניים, לחבק את הפחד חיבוק גדול, להגיד לו תודה על שהוא מכין אותך, למקרה ש. ולהיפרד ממנו. זה ההפך מלהדחיק. זה לקבל אותו, להודות לו ולסיים איתו. כשסיימת לכתוב וכשסיימת לקרוא. את יכולה לקרוע את הדף ולזרוק אותו. סיימת עם זה. אין למה לתת לזה לתפוס עוד מקום.
- קחי לך כשעה, לשבת, לנשום, להתכנס פנימה ולדמיין את הלידה שהיית רוצה לחוות. מנותק מכל קשר למציאות, מה שאפשרי ומה שבלתי אפשרי. רק רצון טהור. ותכתבי את זה על דף. את הפנטזיה המלאה.
- קראי שוב את מה שכתבת, ושימי לב שהכול כתוב:
בשפה חיובית
בזמן הווה
באופן מרגש עד דמעות
התיאור צריך להיות כאילו שזה כבר קרה ואת מספרת לחברות איך היה. שאפשר ממש לחוש את הוקרת התודה למה שהיה.
- שימי לב ביום-יום באילו מילים את משתמשת. להמשיך לספר בשפה חיובית,
במילים מעצימות את הרצון שלך, את משאלת הלב שלך.
- הרפי מזה.
יש לנו חופש בחירה, ושליטה על המציאות דרך הבעת כוונה. אין לנו שליטה על המציאות דרך ניסיון לשלוט בכל פרט במציאות. הלידה תתרחש באופן שבו הלידה אמורה להתרחש עבורך ועבור עוברך. לפעמים המציאות מביאה לנו מתנות להמשך הדרך, באופן שלא ממלא את הרצון שלנו ברגע נתון, וזה בסדר. את יודעת שעשית כמיטב יכולתך להגשים את חלומך, וקירבת את עצמך לשם באופן המיטיב. ככל שתתרגלי את המשחק הזה של יצירת מציאות, תראי כמה החיים נהיים קלים ומהנים.
הזמנה אישית לסדנה חינמית אונליין
בימים אלה אני מלווה אונליין נשים
שרוצות לייצר לעצמן לידה טובה, מענגת ואפילו אורגזמית!
אני מזמינה אותך להצטרף אלינו לסדנה בת שבועיים המורכבת מסרטונים, תרגילים, ומיילים.
לחצי כאן להצטרף לקסם הזה שמתחולל בסדנה.
אני מזמינה אותך להצטרף אלינו לסדנה בת שבועיים המורכבת מסרטונים, תרגילים, ומיילים.
לחצי כאן להצטרף לקסם הזה שמתחולל בסדנה.
מאחלת לך לידה רכה ואוהבת,
נטלי
