18 טיפים

פרידה בלי פרידה (מוות בחוויה מודעת)


תמיד האמנתי בגלגול נשמות. ולמדתי קצת בודהיזם כדי להבין את הקונספט של אי-הקשרות גם למשהו כמו החיים / הגוף.

מאז החלק השני של ההתפתחות הרוחנית שלי, מאז לימודי תטא הילינג, הנושא של מוות נהיה לי אחר.

אני יכולה ליצור תקשורת חופשית עם עולם הנשמות (גם אתם, כולם יכולים, זה רק להסכים ולתרגל). אני יכולה ללוות נשמה לאחר נשימתה האחרונה. אני יכולה לדבר איתם, לחלום אותם, לבקש מהם תמיכה.

אנשים לא נעלמים מחיי.
ככה שאני לא צריכה להתאמץ לא להיקשר אליהם, כמו שאני פשוט לעולם לא נפרדת מהם באמת.

לא אוכל לחבק אותם יותר ברמה הגופנית.
אבל חיבוק בין שתי נשמות הוא חוויה עוטפת וממשית ושלמה לא פחות.

בקורס הראשון שבו תרגלנו זימון נשמה, זה הרגיש כל כך לא נכון. היו לי דעות קדומות בנושא, מעולם השמועות של ילדים שמנסים לעשות סיאנס.

כשפגשתי בפעם הראשונה את סבא שלי שנפטר בשנות ילדותי, התרגשתי מאוד, אבל מצד שני, זה הרגיש רגיל. ראיתי אותו אין ספור פעמים קודם בחלומות צלולים.

כשסבתי האמריקאית נפטרה, חלמתי אותה לילה לפני שידעתי. ליוויתי אותה למעלה. כי יכולתי. הצטרפתי לפמליה שליוותה אותה, וחיבקתי אותה חזק. אולי כדי להשלים את כל החיבוקים שפספסתי בשנים שהינו רחוקות זו מזו גיאוגרפית. כשאני מתגעגעת אני קופצת לשאול לשלומה. אני בדיוק קולטת שביקשתי את תמיכתה ממש לא מזמן, וכשאני חושבת על השתלשלות הדברים זה פשוט מטורף, או מצחיק, או מעורר פליאה. היא לא יכלה לעשות זאת טוב יותר לו הייתה בחיים.

אתמול הסבא האמריקאי שלי הלך לעולמו. אני בוכה בשבילי. עצוב לי. אני כל כך שמחה בשבילו. הוא חיי חיים מלאים: היה קולונל במרינס, יצא לפנסיה מוקדמת, גידל 6 ילדים בריאים, זכה לשחק עם 10 נכדים, ובינתיים הגענו ל 8 נינים. הוא גדל בבית שופע, עבר את החוסר הגדול של שנות ה50 וחזר לשפע. התחתן עם אהובת ליבו מאז היותם בנעוריהם. ואפילו זכה באהבה שניה בבית אבות.

בגיל 90+ המשפחה שלנו נפרדת ממנו בחגיגת זיכרונות מתוקים איתו בפייסבוק. הוא היה סבא כייפי.

בדמעות שלי ליוויתי אותו עכשיו בדרכו. אני יודעת שעוד אפגוש אותו. בזיכרונות, בחלומות, בזימון.
אם זה לא באמת פרידה, למה אני בוכה? כי אני בוכה.

לא בכל מקום בעולם בוכים כשמישהו נפטר. ברוב העולם כן. התודעה הקולקטיבית שזו פרידה וזה עצוב, חקוקה מאוד חזק בתודעה. הרגש מגיב לזה. אני ממש לא הולכת להתנגד לרגש רק בגלל שהבנתי שזו לא באמת פרידה.

לפני חודשיים כחברה שלי לדרך הרוחנית הלכה לעולמה, בכיתי יום לפני ההלוויה במשך כל היום. בשנייה שההלוויה נגמרה ההרגשה הייתה שמשהו התנקה מתוכי. היה משהו קסום אפילו באותו היום. המון כאבים ישנים, ומערכות יחסים שכאבו, כמו הגיעו לפתרון שלהם. כאילו שהיא התירה איזה פלונטר עבורנו, כל חברותיה לדרך.

בכל פעם שאני חושבת עליה אני מתמלאת בשמחה.
המוות שלה עצוב לי, כי היא הייתה אמא בת 45 ל4 ילדים שראו אותה נאבקת בסרטן במשך לפחות שנתיים. לא מאחלת כזה לאף אחד.
אבל משהו בשחרור שלה, באיך שהיא מלווה אותי, מפתיע אותי בכמה שהוא נעים. "במותם ציוו לנו חיים". זה כאילו שבמותה היא מזכירה לי כל הזמן ליהנות מהחיים, להעריך, להוקיר תודה.

אני מתעסקת המון עם פוריות ולידה. לפני שעתיים כתבתי פוסט על לידה. אני לא מאלה שמאמינים שלידה היא שמחה ומוות הוא עצוב. אני בוחרת לחגוג את שני המעברים: הכניסה והיציאה מהחיים. את הנשימה הראשונה והבחירה להגיע, את הנשימה האחרונה והבחירה להרפות.

החיים פה הם משחק מופלא.
בבקשה אל תחכו שמישהו יעזוב או יגיע כדי לחיות אותם באמת.