היא בטוחה שבגלל הילדים היא חייבת לעבוד בעבודה שהיא שונאת. אני מנסה לטפל לה בכאב שבשכמות, וברור לי שהיא חסמה את המשאלות ליבה לפני המון שנים. הכנפיים שלה (שכמות) לא ניתנים לזיהוי מתחת לערמת השרירים התפוסים. צד ימין, הצד המייצג של הקריירה, במיוחד.
אני מנסה להסביר לה שהאמונה הזו "שכל עוד צריך לפרנס ילדים אי אפשר לעבוד בעבודה שאני מגשימה את עצמי בה, או שאני נהנית ממנה" היא הבעיה, ולא הילדים עצמם. היא עוד לא מצליחה להכיל את הקונספט.
היא מסבירה לי בעקשנות, שחייבים קודם לפרנס אותם, ושניסתה בעבר לעבוד במה שהיא אוהבת, והיא נהנתה כל כך אבל זה לא שילם מספיק. אני מבינה אותה. זו באמת אפשרות קיימת.
אבל, כל עוד התודעה מכוונת לכך שאי אפשר גם לגדל ילדים וגם ליהנות מהעבודה, הסיכויים שתגיע הצעת עבודה רלוונטית, קטנה מאוד. מה גם שאם תגיע הצעה כזו, אני לא בטוחה שהיא תתפוס אותה בשתי ידיים.
אני מנסה להסביר לה שהאמונה הזו "שכל עוד צריך לפרנס ילדים אי אפשר לעבוד בעבודה שאני מגשימה את עצמי בה, או שאני נהנית ממנה" היא הבעיה, ולא הילדים עצמם. היא עוד לא מצליחה להכיל את הקונספט.
היא מסבירה לי בעקשנות, שחייבים קודם לפרנס אותם, ושניסתה בעבר לעבוד במה שהיא אוהבת, והיא נהנתה כל כך אבל זה לא שילם מספיק. אני מבינה אותה. זו באמת אפשרות קיימת.
אבל, כל עוד התודעה מכוונת לכך שאי אפשר גם לגדל ילדים וגם ליהנות מהעבודה, הסיכויים שתגיע הצעת עבודה רלוונטית, קטנה מאוד. מה גם שאם תגיע הצעה כזו, אני לא בטוחה שהיא תתפוס אותה בשתי ידיים.
העניין הוא כזה, בזמן שהיא עובדת במשהו שהיא לא אוהבת, היא חוטאת פעמיים: פעם ראשונה לאדם שזו עבודת חייו והיא תופסת את מקומו; כי שם הוא היה ממלא את הפוטנציאל שלו, וחוגג את כישוריו. ובפעם השניה לעצמה, על שלא מביאה את כישוריה לכדי מימוש. ואולי אפילו פעם שלישית, למי שיכול היה ליהנות מכישוריה.
מהרהרת ביני לבין עצמי, כמה פעמים בחיי שמעתי את ההצהרה הזו: שקודם חייבים ליצר פרנסה יציבה ורק אח"כ אפשר לגשת למותרות כמו משאלות לב.
התשובה היא המון. בכל מיני ווריאציות. בהיותי ילדה שמעתי מבוגרים ששונאים את העבודה שלהם, והתחביב שגרם להם לזיק בעיניים, נשאר תחביב עד שהתאדה מחוסר זמן. כעצמאית, היטיבו להסביר לי אין ספור פעמים למה חשוב שתהיה לי עבודה יציבה כשכירה ורק אח"כ אני יכולה לעבוד במקצוע שלי, אפילו ששם התשוקה שלי והכישרון שלי. כמובן שכמטפלת אני רואה ושומעת את זה כל הזמן.
עולם העבודה כפי שהא היום, מורכב כמו פאזל שכל החלקים אינם במקומם, וכולנו מסתכלים על התמונה המוזרה הזו ומהנהנים כאילו שהכול בסדר. אילו כולנו היינו חוגגים את הכישורים שלנו ולא מקטינים אותם, הינו הרבה יותר מאושרים, והרבה יותר מעושרים.
שפע הוא תדר של אהבה והנאה. הוא נדבק למי שאוהב ונהנה. רובינו כל כך מסוכסכים עם כסף, ועם בחירת התעסוקה המקצועית שלנו, בגלל שההורים שלנו לא לימדו אותנו לעבוד במה שאנחנו אוהבים, אלא במה שיביא יציבות. רק שהם פספסו את העיקר: מה שמביא יציבות זו אהבה והנאה.
נכון, יש אמנים עניים, ויש עשירים שעוסקים במקצוע שלא להם. אין ספק לגבי זה. מן הסתם כל אחד גדל עם אמונות אחרות, ותשתיות תודעתיות אחרות. סך האמונות יחד הוא שקובע מה שיקרה בפועל.
אבל, תראו כמה סבל יש במקום הזה שאנחנו חייבים לעבוד כדי לפרנס. וכמה סבל עובר לילדים שלנו שהם "האשמים" שאנחנו חייבים לעבוד בזה. הם לא הכריחו אותנו את זה. הם בטח לא רוצים שנסבול. והם בטח שלא רוצים אחריות כזו על האושר שלנו.
איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים האלה שרואים סבל בעבודה? כישורים מבוזבזים? פחדנות מקצועית?
יש כזה שפע של אפשרויות תעסוקה. כדי להגיע לשפע הזה צריך רק דבר אחד: לכוון את כל המצפנים. שרצון הלב, האינטואיציה והתודעה כולם יסכימו פה אחד על הכיוון התעסוקתי.
אם התודעה רחבה, כלומר, יש אמונה חזקה בכך שאני יכולה להשיג עבודה עם כל התנאים שאני מבקשת.
אם רצון הלב חזק, כלומר, הכיוון שבו אני מחפשת הולם את התשוקה שלי.
אם האינטואיציה פעילה, כלומר, אני מקשיבה לה, נותנת בה אמון, והלכת אחריה, גם אם אין לי את כל המידע לנתח את המקרה.
אם שלושת התנאים/מצפנים האלה מסונכרנים, אתם שם. ואם אתם שם, הילדים שלכם יגדלו לתוך התודעה הזו, של לחגוג את הכישורים שלהם, ולמגנט כסף כתוצאה מכך. נכון שזה מעלה חיוך ענק על הפנים?! הרבה יותר מאשר "אני חייבת לעבוד כי יש לי ילדים"...
צריכה עזרה לכוון את המצפנים שלך?
צרי עימי קשר לקביעת פגישה: 052-4474-181
