לידה אלימה - לידה רכה

אני לא מטפלת בילדים, אני מטפלת בנשים.
בילד הזה טיפלתי, כי הוא ביקש. מאוד.

אמא שלו הגיע אליי לרפא את טראומת הלידה שלה. היא הבשילה אחרי שנים של התנגדות למחשבה על עוד לידה. ובצדק. הלידה שלה הייתה מזעזעת. ולצערי שגרתית לחלוטין בסיפורי חדרי הלידה: סטריפינג ללא הסכמה, שהוביל לדימומים ולאיום בקיסרי, שעות במזדרון חדר לידה, שעתיים המתנה לאפידורל, מספריים לחיתוך חיץ שמונחות עליה מטעי נוחות לשליפה מהירה.

קורה המון שיש את החיים לפני הלידה ואחרי הלידה. זה אפילו מובן מאליו. רק שלפעמים הפער הוא גדול מידי. משהו נשבר בשניהם בלידה האלימה הזו, והשבר הרגשי הזה הכתים את שנותיהם הראשונים כמשפחה.

מצאתי את עצמי שואלת אותה לפחות פעמיים, מה היה בהריון? הכול היה בסדר.

איך יכול להיות שילד עם קושי בויסות חושי, שמביא אותו לאלימות גדולה, לא היה חסר מנוחה ואלים ברחם? הייתי מצפה שהיא תהיה בשמירת הריון, עם דימומים, צירים, משהו. אבל לא.

בפנים הוא היה בסדר.

הילד המדהים זה לא ישן שנתיים וחצי. כמעט בכלל. הוא ויתר על שינה ביום ובלילה, וזה אחד הדברים החשובים יותר לתינוק רך. היכולת לדעת שהוא מוגן ויכול להרפות, לצאת למסע האסטראלי הנשמתי ולשוב בנחת לעוררות. רוב הגדילה מתרחשת בשינה. העיבוד של המידע מתרחש בשינה. ניקוי תאי הגוף מתרחש בשינה. חוסר שינה הוא אחד העינויים הקשים ביותר שיש. הוא לא יכול לישון. לא הייתה לו הפריווילגיה לישון. הוא צריך להגן על עצמו.

הצורך שלו להגן על עצמו המשיך גם לגן. ההילה שלו ענקית. תדמינו מערכת עצבים שמגיעה עוד כמטר רדיוס סביבכם. הוא מרגיש הכול. והכול מרגיש לו אלים. אפילו ליטוף, או משהו שקרה בטעות כפי שקורה לילדים קטנים. הצורך להגן על עצמו כל-כך חזק בו, שהוא מגן בדרך שילדים יכולים: נשיכות, בעיטות, אגרופים.

הילד הזה, הרגיש מאוד חושית, אנרגטית, הגיע לעולם באלימות. כשאמא שלו ספוגת אלימות. הוא נולד לתוך אלימות. הוא חייב להציל את עצמו.

עבדתי במקביל איתה ואיתו על הלידה. ריככנו את הזיכרון הרגשי, יצרנו מציאות אלטרנטיבית עם לידה אחרת, רק כדי לתעתע את תת המודע, להרגיע את הרגש.

יילדתי אותה במסע מדיטטיבי לידה רכה, זורמת, הולמת. ליוויתי אותו את דרכו בתעלת הלידה בעדינות וברכות. היא קיבלה אותו לזרועותיה באהבה, שלמות ושמחה גדולה.

רמת החרדה שלה מלידה ירדה. היא הבינה מה היה בלידה שלה שגרם לכול להיות כל-כך מורכב.

***

הטיפול הזה הביא אותי להרהר בלידה האלימה שלי, וכמה שהבת שלי הייתה באי שקט כל השנה הראשונה לחייה. נשאלו כל השאלות הרגילות למה היא בוכה כל כך הרבה: כאב בטן? לא ישנה מספיק? אין מספיק חלב?

היא אהבה כל-כך להיות במים באמבטיה, וצרחה צרחות קורעות לב בשנייה שהוצאנו אותה.

לקח לי שנים להבין שככה היא נשלפה מהרחם שלי בניתוח קיסרי. בלי תהליך, בלי הבשלה. עטופה, מוגנה, נאהבה. למקום קר, מואר, טכני.

זה השיעור הראשון שלמדה על החיים האמיתיים. זו התשתית הראשונה שלה לתפיסת המציאות. קיצוניות.

האם זה חלק מהמתנות שלהם בחיים האלה? אולי.

האם זה יוצר להם כאב רגשי בלתי אפשרי כתשתית ראשונה, כיסוד ראשון לחיים? אין ספק.

היום יותר מאי פעם אני מבינה את חשיבותה של לידה רכה. שנים ראיתי רק את האמהות היולדות וכואבות פיסית ורגשית. בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר את הילדים, את הלמידה שלהם על החיים.

מה ששוב מחזיר אותי לאמהות. רובן יודעות משהו על איך שהן נולדו. לא כולן העיזו לשאול את אימן. אישה בחדר לידה חייבת להתמודד הרבה לפני כן עם האופן שבו היא נולדה. לרפא כל כאב שהיה שם, כדי לא לייצר באוטומאט את אותה הלידה, מתוך ההבנה שככה זה לידה.

ככל שאנו כנשים נרפא את הלידות האלימות שחווינו, ונכוון את התודעה שלנו ללידות רכות, טובות, חוויותיות ואפילו אלך עוד כמה צעדים קדימה ואומר מענגות, ככה לילדות שלנו יש יותר סיכוי ללדת לידות טובות. ככה יש סיכוי לאנושות כולה לסיים עם ה"בצער תלדי בנים", ולעבור ל"בעונג תלדי".

היום יותר מאי פעם זה באמת אפשרי. העולם נהיה קטן כולנו יכולות להיות עדות ללידה המענגת של מישהי מקליפורניה או מיפן.

התודעה הקולקטיבית מתרחבת ומשתנה. אנחנו חלק מזה. אנחנו יולדות. זה האחריות שלנו לשנות את התודעה הקולקטיבית בנושא רכות בלידה. למענינו, למען בנותינו ונכדותינו.