ברירת המחדל שלנו היא לאגור סטרס, להתפוצץ מעצבים ואז להישאר עם תסכול. אתם יכולים לדמיין איך האנרגיה הזו גועשת בתוך הגוף? איך המקום זרימת אנרגיה מרוממת כמו אחרי שיעור יוגה, מדיטציה או סקס, רובינו מרגישים כמו אחרי חיבור למקור חשמל בקטע רע.
המשפט הזה שכולנו אומרים בוורסיה כזו או אחרת: "אלוהימ! למה?! למה זה קרה לי?" בד"כ הולכת לאיבוד אחרי חצי שעה או חצי יום או במקרה הגרוע חצי חיים.
השאלה הזו נאמרת באופן שמצפה לתשובה אבל לא באמת מאמין שיש דרך לתשובה להגיע. ופה הטעות. התשובה מהדהדת סביבנו כל הזמן, בעיקר בשביל ללמד אותנו, בעיקר בשביל שלא יקרה לנו שוב כזה. השאלה היא עד כמה אנחנו טורחים לחדד את החושים שלנו בכדי להצליח לחבר בין התשובה לבין השאלה.
הקסם קורה כשאנחנו בוחרים לייצר שינוי במציאות שלנו. ההסכמה להתמסר למציאות, למה שהיא מביאה. להבין שהגוף שלנו, האנשים סביבנו, מזג האוויר... הכול נרתם למען ההתפתחות שאישית שלנו ולמען הלמידה שלנו, והאבולוציה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.
כשאנחנו מתחילים לחפש אילו דברים נפלאים קרו בעקבות אותה החוויה (קלה או קשה ככל שתהיה), התשובות מגיעות. הלמידה מגיעה.
ככל שנילחם בתזמון הטבעי של דברים, ככל שנילחם בתקשורות שהגוף מביא לנו, ככל שנילחם ברצונות הלב שלנו - ככה המציאות שלנו תכאיב יותר, כדי לכוון אותנו מחדש למקום ולזמן הנכון.
ככל שאנחנו קשובים יותר, רכים יותר, מתמסרים יותר לדרך, לגוף, לאינטואיציה - ככה אנחנו ממקמים את עצמינו במקום הנכון ובזמן הנכון כדי ללקט מהמציאות את הברכות שבירכנו את עצמינו.
המציאות מפסיקה להתפוצץ בפנים, אלא היא מתקשרת איתנו ברכות. כאילו לוחשים לך באוזן: "זה לא הזמן, שחררי, זה יגיע עוד מעט". או "אל תלכי לשם, תנסי במקום השני". או "תנוחי עכשיו, תשחררי את הרגש שהצטבר, ואח"כ יהיה לך ערמות של מוטיבציה לעשייה פרודוקטיבית". הגוף מדבר איתנו ללא הרף, גם האינטואיציה. רק צריך להסכים להקשיב וללכת עם הקול הקטנטן הענק הזה.
מוטיבציה, כוחות נפש, כוחות גוף, תשוקה, עוררות, JOY, התרגשות, קלילות, שפע, ריפוי, עוצמה, נוכחות, שלווה, אנרגיה מתפרצת...
אלה רק חלק מהתוצרים המבורכים של התרגיל הזה.
כל מה שנשאר להגיד עכשיו זה "אלוהימ! תודה <3"
<3
#הגשמת_משאלות_לב
