כל חוויה שגורמת לכיווץ ולסטייה מרצון הלב, כל חוויה שסוגרת לנו פוטנציאלים ומצמצמת לנו אפשרויות, כל חוויה שאנחנו זוכרים לא משנה כמה שנים עברו וכמה מטופש זה מרגיש.
לפני שהיתי מטפלת התייחסתי לטראומה כאל חוויה קיצונית, מזעזעת. מאז, אני רואה כל כך הרבה סיפורי חיים שחוויות קטנות הן שיצרו זעזוע גדול. אז מה, זה לא נחשב? ברור שכן.
טראומה שוברת את קו הזמן ויוצרת קו זמן חלופי. אנחנו עוברים מלחיות את החיים שנועדנו לחיות, וחיים מציאות מקבילה פחות הולמת את מי שאנחנו ומה שאנחנו רוצים להיות בחיים האלה.
וכן, יש אין סוף מציאויות שאנחנו יכולים לחיות, ויש בכל רגע נתון אין ספור פוטנציאלים פתוחים עבורנו, ואין סוף בחירות שאנחנו יכולים לקבל כדי לסגור מיליון מהם ולפתוח עוד מיליון פוטנציאלים חדשים.
הזמן מרפא כאב, אבל לא עד הסוף. תמיד נשאר עוד משהו מהכאב להזכיר לנו. לשמור עלינו. עד שלא נגיע למקום של ריפוי מלא, כלומר תחושת חמלה ואהבה סביב כאב ישן, משאלות הלב שלנו ככל הנראה ימשיכו לנדנד לנו ברקע ולא נעשה איתם כלום חוץ מלהמשיך לטאטא אותם מתחת למודע.
טראומה מביאה להימנעות. הימנעות מצרה את צעדינו. סוגרת לנו אפשרויות לנתיבי אושר/שפע. טראומה יוצרת המון דיאלוג פנימי בין מה שאני רוצה למה שאני מרשה לעצמי או מה שאני מסוגלת. ככל שאנחנו מתרחקים מרצונות הלב שלנו, ככה אנחנו פחות מאושרים, פחות חיוניים. האמת, עכשיו שאני חושבת על זה, כל טיפול שאני עושה, לא משנה סיבת ההגעה לטיפול, אנחנו עוברים דרך הטראומות ומרפאים אותם.
איך שאני רואה את זה, טראומה היא כאב ששובר את ציר הזמן. ריפוי היא תיקון לאותה החוויה, שחרור שלה מהתודעה (מודע ותת מודע), מגוף הרגש ומהגוף הפיסי. הטראומה מקבעת את קו הזמן השבור. בריפוי הטראומה ציר הזמן כבר מתקן את עצמו. הנתיב של רצון הלב, הרצון הנשמתי ושלל המתנות שהבאנו איתנו לחווית החיים הזו, שוב חוזרים להתאים זה לזה, ויש לנו הכלים המתאימים לבניית יצירת המופת של חיינו. 💗
לפני שהיתי מטפלת התייחסתי לטראומה כאל חוויה קיצונית, מזעזעת. מאז, אני רואה כל כך הרבה סיפורי חיים שחוויות קטנות הן שיצרו זעזוע גדול. אז מה, זה לא נחשב? ברור שכן.
טראומה שוברת את קו הזמן ויוצרת קו זמן חלופי. אנחנו עוברים מלחיות את החיים שנועדנו לחיות, וחיים מציאות מקבילה פחות הולמת את מי שאנחנו ומה שאנחנו רוצים להיות בחיים האלה.
וכן, יש אין סוף מציאויות שאנחנו יכולים לחיות, ויש בכל רגע נתון אין ספור פוטנציאלים פתוחים עבורנו, ואין סוף בחירות שאנחנו יכולים לקבל כדי לסגור מיליון מהם ולפתוח עוד מיליון פוטנציאלים חדשים.
הזמן מרפא כאב, אבל לא עד הסוף. תמיד נשאר עוד משהו מהכאב להזכיר לנו. לשמור עלינו. עד שלא נגיע למקום של ריפוי מלא, כלומר תחושת חמלה ואהבה סביב כאב ישן, משאלות הלב שלנו ככל הנראה ימשיכו לנדנד לנו ברקע ולא נעשה איתם כלום חוץ מלהמשיך לטאטא אותם מתחת למודע.
טראומה מביאה להימנעות. הימנעות מצרה את צעדינו. סוגרת לנו אפשרויות לנתיבי אושר/שפע. טראומה יוצרת המון דיאלוג פנימי בין מה שאני רוצה למה שאני מרשה לעצמי או מה שאני מסוגלת. ככל שאנחנו מתרחקים מרצונות הלב שלנו, ככה אנחנו פחות מאושרים, פחות חיוניים. האמת, עכשיו שאני חושבת על זה, כל טיפול שאני עושה, לא משנה סיבת ההגעה לטיפול, אנחנו עוברים דרך הטראומות ומרפאים אותם.
איך שאני רואה את זה, טראומה היא כאב ששובר את ציר הזמן. ריפוי היא תיקון לאותה החוויה, שחרור שלה מהתודעה (מודע ותת מודע), מגוף הרגש ומהגוף הפיסי. הטראומה מקבעת את קו הזמן השבור. בריפוי הטראומה ציר הזמן כבר מתקן את עצמו. הנתיב של רצון הלב, הרצון הנשמתי ושלל המתנות שהבאנו איתנו לחווית החיים הזו, שוב חוזרים להתאים זה לזה, ויש לנו הכלים המתאימים לבניית יצירת המופת של חיינו. 💗
#הגשמת_משאלות_לב
