מכירים את זה שעברתם שינוי משמעותי,
וכאילו קשה להאמין שזה אמיתי?
ככל שהייתה יותר כמיהה ורצון שפגש
אכזבות, הזמן "עיכול" בין רגע ההגשמה ועד הרגע שמוכנים באמת להאמין שזה
אמיתי גדל.
יש בזה איזה אלמנט הישרדותי ישן.
תחשבו כמה כואב יותר זה יכול להיות אם הדבר הזה שכמהתם אליו, מוגשם במציאות ואז נלקח מכם.
תחשבו כמה כואב יותר זה יכול להיות אם הדבר הזה שכמהתם אליו, מוגשם במציאות ואז נלקח מכם.
"גוף הכאב" או החלק הרגשי
שבנו שכאב הרבה זמן, מבקש להיזהר.
הוא יכול ממש למסך את השמחה, וההתלהבות,
רק בשם הזהירות מ"המכה הבאה". לא כייף.
איך בכל זאת, מרגיעים את המחשבות,
ועוזרים ללב להיפתח וליהנות מהדבר הזה שהוא כל-כך חיכה לו?
- ברמה הרגשית:
מקבלים את הפחד הזה לאבד באהבה. כמו ילד קטן שזקוק לחיבוק ואישור שהכול בסדר. אני מקבלת את הפחד, לא מדחיקה אותו, מבינה שהוא שם להגן עליי, ויודעת שהוא יעלם ממש בקרוב.
- ברמה התודעתית:
מטפלים במחשבות. כל מחשבה שבנויה מברירת המחדל הישנה, זוכה בחיוך ותיקון. התיקון של המחשבה הוא ע"י החזרה תמידית לזמן הווה: מה עכשיו קורה באמת? לא מחר ולא אתמול. עכשיו! - ברמה הפיסית:
שימוש בחושים. אם ניתן לגעת בזה, להריח, לטעום, לשמוע, לראות. להפעיל את החושים הרלוונטיים.
אם לא ניתן לחוש את זה, האם ניתן לחוש תוצר של זה?
בשורה התחתונה יש פער בין המציאות כפי
שהיא, לבין התפיסה שלנו את המציאות. אותו הפער בדיוק שיוצר את הספק הגדול כשמדברים
על "יצירת מציאות".
בתור מטפלת אני המון פעמים רואה שדברים
התגשמו ברמה האנרגטית ולוקח להם זמן להופיע במציאות. לפעמים הם לא מופיעים בכלל
בגלל התערבות יתר של המחשבות והרגשות.
אבל הנה, משאלת הלב כבר הוגשמה, לא לחגוג אותה זה פשע.
חבקו את הרגש, תקנו את המחשבה, ותספגו עמוק פנימה את המציאות כפי שהיא עכשיו.
