אספקט אחד בחיי, בפעם הראשונה מזה שנים מוגשם, מצליח, שופע. ואני הייתי בטוחה שזה יהיה הקלף שלי לשקט הפנימי הזה שהיה חסר לי.
אספקט שני בחיי, שנייה לפני הגשמה. אני זוכרת שכשהייתי רקדנית, השעה הזו שלפני פתיחת הוילון וחשיפת הקסם האומנותי, הייתה שילוב של התרגשות, וחוסר סבלנות. היינו מציצות מאחורי הוילון, מחפשות את האהובים לנו, ובודקות עד כמה האולם התמלא. הזיכרון הזה חי ובועט עכשיו באספקט השני בחיי.
ועם כל טוב הזה, וכל ההתרגשות והשמחה, יש גם איזה עצב שמאוד נוכח בתקופה האחרונה. למה דווקא עצב?
אני רואה ברגשות שלי הזמנה לשיחה. לדיאלוג פנימי עם הציפיות שלי, ועם המציאות.
בעצב הזה אני מבינה שיש פחד ישן להיכשל במקום שכבר הצלחתי, יש את ההתרגשות שמערבלת את הכול, ויש עוד משהו אחד מהותי. התחושה של "מה הטעם בכול זה, אם האספקט השלישי בחיי נשאר ללא הגשמה?"
כשפגשתי את הצומת שביקש החלטה, בין לשים את הדגש על שפע או על זוגיות, הבחירה הייתה בשפע. כי האמנתי שיש לי יותר מה לעשות שם כדי לגרום לזה לקרות. זו הייתה החלטה פראקטית, הגיונית.
עד כה, רוב ההחלטות שקיבלתי מהראש ולא מהבטן, היו המסלול הבטוח לדרך ארוכה ומתסכלת. והנה אפילו בשלב ההגשמה, המחיר המאוד מוזר של ההחלטה הזו מגיע בצורה עצב. מה הטעם בכל זה בלי הביחד לחלוק.
אני יודעת שזה נחשב היה חוסר אחריות להחליט לקפוץ ראש אחרי רצונות הלב, ושהחיים יובילו אותי לאן שיובילו, ושמשם יגיעו הפתרונות לכל האספקטים. אבל איכשהו, ככל שאני מסכימה להרפות מהראש הלוגי האנליטי שלי, ולאפשר לילדה הקטנה שבי ששולטת במחוזות הלב לקחת את המושכות, דברים מופלאים קורים.
ככה בדיוק קרה באספקטים המוגשמים שלי.
ובשנייה הזו שאני כותבת, חיוך ענק עולה לי על הפרצוף, הכבדות בלב נהיית כבדה מאוד ושנייה אח"כ פורשת כנפיים ונעלמת מכאן. השנייה הזו פתרתי את העצב, את האספקט הלא מוגשם.
באספקט הלא מוגשם, אני עכשיו מאפשרת לילדה הקטנה שבי, ששולטת במחוזות הלב, לקחת את המושכות ולגרום לדברים מופלאים לקרות.
וככה משאלת הלב של הדרך שלא נבחרה, הולכת להתגשם בדרך הפלאית שלה. ככה מכוונים את המצפנים (ראש-לב-בטן). ככה מקשיבים לרגש.
***
את זה ועוד המון קסם מופלא אני מעבירה בסדנאות שלי, ואת יותר ממוזמנת להצטרף.
הקשיבי לילדה הקטנה שבך.
מה משאלת הלב שלה?
