המשמעות האנרגטית-רגשית של מחלות מין

הבוקר עשיתי את בדיקת השתן הכי מביכה שיש: מחלות מין.

דבר ראשון שיש לי להגיד על זה, זה: איכס! במחשבה שניה זה גם הדבר השני והשלישי והעשירי שיש לי להגיד על זה. איכס!

לא כי הבדיקה דוחה, זה שטויות. מחשבה שמתוך חיבור אינטימי, נענשתי ויש סיכוי שלכל שאר חיי. המרה של כמה דקות של עונג (בתקווה שהיה טוב), במחלה עד סוף ימיי. מחיר כבד מידי לשלם בעבור הטמטום של המחשבה שלא צריך קונדום. אני נותנת בו אמון. על מה בדיוק? על העבר המיני העשיר שלו? על שהוא לא יודע מה הוא סוחב, ממי וכמה זמן?

תכלס, מחלת מין היא מבישה. You do it to yourself. זה נוגע לנו הקטלוגים הקולקטיבים של הקשר הזה בין בושה ומיניות (בית בושת?!? ברצינות?!?). למה מיניות היא דבר כל כך מביש שגם המחלות שלה מבישות?

גם השמנה מבישה מאותה הסיבה (self inflicted), גם סכרת. עכשיו תסבירו לי למה לחץ דם לא? זה לגמרי נגרם מאורח חיים קלוקל (לחוץ). רק שבאמונות הקולקטיביות זה נחשב חיובי להיות הישגי, תפוקתי, יעיל, ממושמע, ואפילו כועס.

בשורה התחתונה כל המחלות שלנו הם self inflicted. ואני אחזור שוב על המילה: "כל", כי אני יודעת שהיה עכשיו קול קטן בראש שלכם שניסה להסביר לי איך משהו שקרה למישהו הוא לא. הוא כן.

בסקירה אחורה יש פרטנרים שאני יותר חושדת בהם מאחרים, ביחס ישר לכמה מיניים הם, או כמה פרטנריות הם החליפו לפניי. את הבדיקה הזו הייתי צריכה לעשות לפני המון זמן, ונמנעתי. פחדתי מהתשובה. נאחזתי ב"לי זה לא יקרה".

בביישנות של ילדה בת 18 ביקשתי אתמול מהגניקולוג שלי לבדוק. אני יכולה להישבע לכן שהוא דקלם רשימה של מחלות במשך לפחות דקה שלמה, בעודי על הכיסא מפוסקת רגליים, מתחלחלת ומתכווצת. מלימודי הרפואה אני מכירה את כל השמות, הרבה מהמחלות האלה הם לכל החיים: הרפס, זיבה (גונוריאה), איידס, כלמידיה, קונדילומה, עגבת (סיפיליס), טריכומונאס, צהבת (הפטיטיס), אבולה...

ואז זה הגיעה התובנה, למה דווקא עכשיו החלטתי להתמודד עם זה. זה לא שהיה משהו קריטי לאחרונה.

לפני כמה זמן עברתי את החניכה למיניות מקודשת. התייחסות לחיבור מיני מתוך מקום של קדושה, קבלת הגוף כטהור, הסכמה להתמזג מתוך חיבור מכבד, עילאי, אלוהי, ועדיין פיסי לחלוטין. חיבור כזה לא אפשרי בזמן שיש אשמה ובושה. אם איפשהו בתת המודע שלי מהבהבת לה נורה אדומה שאומרת לי שאולי, יש סיכוי שאחד החיבורים הלא עילאיים הביאו איתם מתנה שאני צריכה לטפל בה, זה הזמן לטפל ולנקות את זה מהמערכת. כל מחלות המין מחזיקות תדר של הענשה בעקבות אשמה ובושה. העונשים שאנחנו מעניקות לעצמינו באים בכל המגוון: החל מכאבי מחזוריות, נטייה להפרשות, ועד חוסר פוריות. למה? ככה. כל אחת ואיך שהמודע והלא מודע שלה עובד.

מאחר שאין לי שום עניין להמשיך להסכים להחזיק בתוכי אף תדר בצורת מחלה (פיסית או רגשית), שקשור למיניות, ובטח שלא למשוך את זה לתוך הזוגיות הבאה שלי. הדבר הראשון הוא להסתכל לפחד בעיניים: להיבדק. אח"כ נטפל וננקה את מה שנמצא שם ומזין את עצמו מאשמה ובושה אישיים, משפחתיים וקולקטיביים.

המשמעות האנרגטית-רגשית של מחלות מין

חיבור מיני הוא החיבור הכי אינטימי שיכול להיות. ככל שנעים לנו יותר, ככל שאנחנו יותר נותנות אמון, מרגישות מוגנות אנחנו מאפשרות כניסה וחיבור אינטימי יותר.

הגבול האנרגטי: ההילה שלנו מגדירה את הגבולות שלנו במרחק מסויים מהגוף, מה שמסנן עבורנו  את האנשים שלא נעימים לנו לא יתקרבו מידי.

הגבול הפיסי: העור שלנו הוא הגבול הבא. מגע יכול להיות נעים, מעצבן, מגרה, מתסכל, מרתיע, מנחם. כמו ההילה גם העור מעבירים לנו המון מידע לעיבוד ולפי זה אנחנו מחליטים אם לאפשר התקרבות לעומק הבא או לעצור.

הגבול האינטימי: הריריות שלנו הם איבר מדהים של גוף. סליחה אם זה נשמע דוחה למי שלא מתורגל בשפה הרפואית של הגוף, אבל הריריות תפקידם לספוג ולדחות ספיגה, יש בהן מערך מתוגבר של תאי דם לבנים כדי להגן על הגוף מפלישה של מזיקים, יש בהם איזונים מופלאים של חומציות (סליחה, נסחפתי, הגוף פשוט באמת מופלא בעיניי).

(בראייה שלי גם אם נוצר חיבור אינטימי מאוד נכון עבורי והצד השני מתחזק מחלה כלשהי, מערכות ההגנה שלי ידאגו שלא לספוג את זה. בדיוק כמו שאני לא מרגישה מחויבת לשפעל מחלות גנטיות. יש לנו הכוח לבחור. כאלה עוצמתיים אנחנו.)

בלהתנשק יש משהו מאוד שוויוני. שני הצדדים חושפים את הבפנים שלהם. שוב סליחה אם זה נשמע דוחה אבל זה בהחלט מגע בין שני איברים פנימיים.

ביחסי מין הטרוגניים אין את השוויון הזה. יש צד מוגן יותר (מכוסה עור), וצד חשוף יותר (מכוסה רירית). סיבה אחת ללמה לנשים יש יותר סימפטומים ממחלות מין.

הסיבה השניה היא היחסים הלא שוויוניים ברמה הקולקטיבית באיך נשים נתפסות חברתית ביחס לגברים, אבל לא נכנסת לזה עכשיו.

בזכות המערך המדורג של כניסה לאינטימיות, יש לנו האפשרות לבחור דרך כל מערכות הבקרה שלנו (ראש, לב, אינטואיציה), האם מיניות בנקודת זמן ספציפית הולמת את הרצון שלנו. רובינו, רוב הזמן, משתיקות בצורה ברוטאלית את כל ההתראות שמבקשות אחרת: לאט יותר, עד לכאן כרגע, עם קונדום, ככה לא נעים לי, אני מרגישה חשופה ולא מוכלת. כל אלה מושתקים ומוחלפים ב: לא חשוב, זה בסדר, כבר נגמר, עוד קצת ונשנה, אם אגיד לא האם הוא יישאר?

רובינו, כקולקטיב, מתקשים להביע את הרצון שלנו בצורה נקייה. או מפחד לפגוע או מפחד להידחות ולהיפגע. יש הרבה יותר מידי דיאלוגים שנעשים מהאגו ופחות מידי מתוך חיבור רגשי אמפאתי. אנחנו מפחדים פחד מוות על הלב שלנו, וכמעט כל מי שסביבנו פועל באותה אסטרטגיה של הגנה בחירוף נפש.

כקולקטיב, אנחנו זקוקים נואשות להכרה בעצם קיומינו, לעידוד להיות מי שאנחנו באמת, לקבלה ללא תנאים. מתוך בצורך הבלתי נדלה הזה של לזכות בהכרה, הצמא למגע, הנואשות שמישהו יראה אותנו ויכיר באלוהות שאנו, בשם הריקנות הזו אנחנו מתחברים מינית לא תמיד ממקום טהור. אלא כדי למלא את החסר.

אני לא מכירה הרבה הורים מהדור של ההורים שלנו, שידע ללמד אותנו כילדים שאנחנו אלוהות שבחרה להתגשם בגוף. ובתקופה הזו יש איזה התעוררות מאסיבית, ואנחנו בוחרים לעבור תהליכי התעוררות כל אחד בדרכו. הזיכרון הזה שלנו של האמוריפיות של להיות נשמה, שבאה לחוות בגוף פיסי וזקוקה נואשות לקבל הכרה בקיומה הפיסי, היא שיוצרת את תחושת הריקנות בפנים רק בגלל הפער הזה שבין אתרי לפיסי.

ככל אני חוזרת לתודעת אלוהות מוגשמת, הבפנים שלי מתמלא. אני מתחברת לאהבה אלוהית, שהיא לא אחרת מאהבה עצמית. וככל שאני חווה את עצמי כאלוהית יותר, כך אני מצמצמת לעצמי את הפרטנרים הפוטנציאלים לכאלה שגילו בעצמם את האלוהות שהם.

ככל שהשינוי הזה מתקדם, חיבור מיני עובר להתקיים לא מתוך הצורך למלא את החסר, אפילו במחיר שהמילוי יהיה בילד-אין עם אשמה בושה ואולי מחלת מין לקינוח. אלא חיבור מתוך שלמות פנימית ורצון נקי בחיבור אינטימי, בעונג, בהתמסרות ושכרון חושים פיסי.

אז אני חוזרת בי, מחלות מין הם לא איכס. הם דיאלוג עם הרגש שלנו, עם ההכרה שלנו, עם האמונות הקולקטיביות לגבי מיניות. הם מבקשים תשומת לב למקומות שבהם אנחנו מכאיבים לעצמינו רגשית. בהסכמה להתחבר עם מישהו לא ראוי. בהסכמה להאמין שאנחנו פחות מהמהות האמיתית שלנו. בהסכמה להמשיך ולהחזיק זיכרונות כואבים ישנים.

בין אם התוצאות שלי יצאו חיוביות או שליליות, אני שולחת המון אהבה וריפוי לכל הסכמה שאי פעם הסכמתי כשהגבולות שלי סרבו. אני מחבקת את המקומות המיניים שבי שהכאבתי לעצמי בהם לאורך השנים. ושולחת חיבוק מלא אהבה לכל אחד מהפרטנרים שהיו לי.

שולחת חיבוק אוהב גם לכל המקומות בכם שעכשיו התעוררו וקיבלו אישור לכאבם.

***

ואם את מרגישה קריאה פנימית לטיפול לריפוי אנרגטי, רגשי, תודעתי, גופני, את מוזמנת ליצור עימי קשר שנבדוק ונתאם:
נטלי
052-4474-181