שיתוף בחוויה הטיפולית

נכון שאתן שומעות אותי כל הזמן מדברת על כמה שהכול נהיה קל יותר ויותר?

באחד הטיפולים מצאתי את עצמי נאבקת, מתאמצת, כאילו מנסה להוכיח משהו. לא הבנתי למה זה קורה. אני מכוונת כולי למיקוד בה, כשמשהו בי מנסה לפצח איזה צופן שמפריע לטיפול.

לפעמים זה חוסר אמון, אבל אז אני פשוט לא רואה כלום.
לפעמים זה נתק רגשי, אבל אז פשוט שיתוף הפעולה בעייתי.

פה היה משהו אחר. זה היה כמו עודף מידע, ערמות של מחשבות שיוצרות המון מסלולים, וכולם מובילים הרחק-הרחק מהעיקר. זה היה קושי להפריד בין עיקר לטפל, מה שמוביל למחשבות יתר.

בשנייה שנהיה לי זמן שקט, פתאום הכול התבהר. הטיפול הגיע.
שעה שלמה הרגשתי שאני מלהטטת מיליון סיפורים באוויר, ולכולם יש לי רעיונות לטיפול, אבל אף אחד מהם לא הרגיש כמו השורש.
את השורש אני לא רוצה למצוא במחשבות שלי, אני רוצה לקבל בהשראה, במסר, בידיעה פנימית שזה זה.
וכך היה.

בשנייה אחת של שקט, ההשראה הגיעה, ובחצי שעה שנותרה לי, יכולתי בקלות לדאוג להניח בחזרה את כל הסיפורים בסל הריפוי.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הדבר הקטן הזה, שהוא כל-כך חמקמק, רק מחכה שימצאו אותו וירפאו אותו, כדי שכל שאר הבלגאן יסכים להיגמר.

אין מקרה שלא יכול להיפתר. אין סיפור שאין לו התחלה. אין כאב שלא רוצה להימצא.

כולנו זקוקים לריפוי רגשי ולחזרה למסלול. כל הזמן.
בדיוק כמו שהגוף שלנו מרפא את עצמו כל הזמן.
ויותר מזה, ריפוי רגשי הוא זה שמאפשר לגוף להמשיך לרפא את עצמו כל הזמן.

***